אני מכיר אותו 12 שנים.
הוא עבד עבורי בשתי חברות.
אני תמיד אוסף אותו לכל מיזם.
אבל הפעם, היהודון בגטו יצא ממנו.
29 יום שאני מעביר דרכו כספים לתרומות.
הוא הרו״ח שלי.
והיום גיליתי שגילח מכל העברה.
הבטתי בו. מחזיק בנייר.
״תסביר לי״ אמרתי.
אבל הוא לא הסביר.
הוא הרכין ראש. ושתק.
12 שנים שאני בוטח בו.
מעולם לא גילח. תמיד עבד ישר.
״תסביר״, אני אומר לו שוב.
הוא לא הגיב. רק שתק.
עמדנו שם. שתקנו שנינו. נשענתי על הקיר בגבי. נשמתי עמוק בצער. הבטתי בו. קטן וחלש ומבוייש. הוצאתי את הטלפון, שמתי הקלטה ואמרתי: ״אני מקליט את השיחה עכשיו. לא בשבילי. בשבילך. יום יבוא וישאלו שאלות. אני תרמתי, אתה לקחת. בעתיד אתה תחזיר, או שזה ילך למשטרה, והמשטרה העתידית תהיה מאוד קשוחה, תביא בחשבון. אז רק תחזיר. לא לי. תחזיר כתרומה למה שצריכים״.
הוא הנהן.
״אני צריך שתאשר בקול״, אמרתי.
״אני מאשר.״
״עם שם ותז והסבר בבקשה״.
והוא הסביר להקלטה הכול, בקול חלש ומבוייש. והגיש לי בחזרה את הטלפון.
שתקנו. הבטתי בו.
״למה גילחת. אתה הרי מכיר אותי. יכולת לבקש עזרה״.
״התביישתי״, הוא אמר.
״לא, לא התביישת. עכשיו אתה מתבייש. קודם פחדת שידעו שאין לך.״
״נכון״.
״כמה אתה צריך?״ שאלתי והוא הרים את עינייו והביט בי כלא מאמין. ״מאה אלף דולר. השוק עצר. אין עבודה. אני מפחד״, הוא אמר ועיניו בוהקות בעצב.
״תחזיר מה שלקחת״, תתרום את זה למי שהבטחתי. אני אדאג לעזור לך לעבור את התקופה. בפעם הבאה תבקש, ותפסיק לפחד מהחיים, אתה גבר בן 60״.
הוא שתק. התקרב אלי. לקח את ידי וניסה לנשוק לה. עצרתי אותו. הרחקתי לאחור בחיוך ועדינות. הוא הבין. ואני עוד לא סלחתי.
מלחמה מוציאה את האמת. אבל גם האמת שקרית אם בוחנים אותה על פני מרחב זמן. יש אנשים שנכון לסלוח להם. חמלה לחולשה רגעית, בונה את החלש להכיר בחזק ולחמול על חלשים ממנו.