בזמן שחשבתם

הכלב שלי מת. כלומר הורדם. אחרי מחלה ארורה נכנע לגופו והביא אותנו, אותי וגרושתי לקבל את ההחלטה. 

הוא מת לי בידיים. עין בעין. 1:40 של יום חמישי. ובעוד הווטרינרית מזריקה לו את מנת הרעל, נישקתי את פניו, שוב ושוב ושוב ולחשתי באוזנו תודה על הכול. סיפרתי לו כמה אנחנו מודים לו על הימים הטובים איתו. כמה הוא היה אהוב וכמה נתגעגע. והוא המשיך הלאה במסעו.

ביציאה מהווטרינר, הלכנו אני וגרושתי לכיוון הרכב. החזקנו ידיים. הצמדנו ראשים. נעמדנו. התחבקנו. ובכינו את נפשנו. 

אני באבל. עמוק. כבד. על שנים רבות של ריחוק. על שנים רבות שהפסדנו. ועל כך שהדברים גדלו וחלפו מעל ראשי. 

אהבתי אותו אהבת אמת. 

״אני רוצה להכיר דווקא אותך, כי אתה משוגע״, אמרה לי פה מישהי. 

אחרי כמה ימים כתבה לי מישהי אחרת ״אתה מהקיצונים והמשוגעים שיש בכלוב״. 

זה גרם לי לעצור ולחשוב על זה שאולי אני לא מביא את עצמי נכון. הרי אני הכי לא משוגע. וזה משפט של משוגעים. אבל אני אדם פעלתן ויצרן עם כמיה טובה לאנשים וטוב לב ומלא הקשבה ומלא דברים יפים. אז איך משוגע. 

ואז נפל לי האסימון. 

אנשים תמיד יראו בי משוגע, בגלל התוכנות האלו. 

בגלל שאני חולק בלי לחשבן.

בגלל שאני מאפשר עוד ועוד. 

בגלל שאני דוחף קדימה.

בגלל שאני לא מפחד מכלום. 

בגלל שאני חי למען ולא עבורי.

בגלל שאני יצירתי פרוע ומחורמן.

ובגלל כל אלה, גם בסקס אני מערבולת של הכול. 

ואם זה עושה אותי משוגע, אז אני מגה על חלל של משוגע. 

אבל עם סטייל. וגם עם צ׳ארם של קריצה. 

תאכלס איזה סייקו זה לחיות נורמל. 

רבעון לפני הקורונה חזרתי לארץ מניו יורק. קלטתי את הקורונה מגיעה בדצמבר. בסופו כבר הייתי מוכן לסגרים בבית עם בריכה וכל ציוד שרק אפשר לחשוב עליו. ואז הגיע ינואר והתחילו לדבר על הקורונה. ואז במרץ סגרו את המדינה ואני הייתי ערוך. קראתי לשלוש כלבות שמיקבלתי יחד, סגרנו את הדלת וחיינו ככה שנתיים. שנתיים שכמעט ולא יצאנו מהבית. היה בו הכול, ושלוש נשים הכי סוטות שידעתי. אבל אז נגמרה הקורונה, והחיים חזרו, והחזקנו בכיף שלנו ומשכנו, ויום אחד עליתי על מטוס לחודש לעסקי ואחת נסעה ללונדון ואחת לדובאי והתפצלנו והתקופה חלפה. אני והשלישית נשארו בני זוג והזמן עיכל גם בקשר הזה. עד היום אנחנו ארבעתנו בקשר. אחת אמא, אחת מסתובבת במזרח, אחת חיה בארה״ב. אי אפשר להסביר את מה שחווינו כשלושה בני אדם בבית אחד, מבלי לצאת. הפריימים שאני נושא בראשי ילכו איתי לקבר. הכאוס שהבית הזה ידע אין לו מילים. פעמיים אושפזתי באותן שנתיים. פעם על התייבשות מאלכוהול, ופעם נוספת לא אכתוב ממבוכה. שנתיים של עונג ללא כל עשייה אחרת. אכילה, שתיה, סמים, זיונים וסטיות. שנתיים בתוך סרט שהוא כמו הפמליה פוגשת את פאוור פטיש פוגש את הזאב מוול סטריט. ועכשיו מלחמה, והחיים הזיה. 

אני חושב שאני סוגר את הדלת לשנתיים. 

בבר בתל אביב לבדי לשתות בשביל לשתות. מעולם לא עשיתי דבר כזה. אף פעם לא ״השתמשתי״ בשתיית אלכוהול. והערב הרגליים כמו לקחו אותי מעצמן. בר ריק. אני לבד. כוס ועוד כוס. והעצב, החרדה, והאבל מתקהים בערבוב המוזיקה להבנה מה זה לרקוד עם חיילים מתים. לילה טוב.

נכנסתי לתדר. הייתי בפגישה. הזמנו פיצה. ניגשתי לרכוש. ברמנית בת 22 מחייכת אלי. נותנת קריצה. ואומרת:

״מה תרצה, חוץ ממני?״

עמדתי הלום. 

התבלבלו לי הרגליים. 

חייכתי במבוכה ואמרתי: פיצה. 

אני לא מכיר את קהילת הסוטים בישראל. מעולם לא הייתי במסיבות ומעולם לא התחבכתי. זה מביך אותי. זה עושה לי להתגרד. המחשבה על צפיפות בתדר של זיעה וחרמנות, לא זורמת לי. 

הרי אם הייתי הולך לכזו מסיבה, כל הלמטה של הבטן שלי היה מרקד. זה לא שבאמת איכפת לך מהדקורציה והמוזיקה היא רעש לא משנה מהי. למסיבה כזו באים בדרגות רעב של לרכון מעל צלחת. עם ריר. עם עיניים בחוץ. זה גדול עלי. 

אצלי מסיבה זה שלוש איתי. ובריכה. ומוזיקה עם ביט רגוע. עם סמים. עם אלכוהול. יומיים. עבורי זו מסיבה ששווה לחוות אותה. עם ארוחות ויין ודיבורים וצחוקים. וויקאנד של סקס ואוכל. גם איזה סרט. או שניים. אפילו פלייסטיישן. ערומים. משחקים כולם בכולם על בסיס חשק.

לא יודע אם יש לכם מסיבות. או מפגשים. לי זה פתאום מרגיש לא הגיוני לחגוג. 

התהיות לכך שעוד אין ציודים מסבירות לי עד כמה סתגלן המין האנושי. תחושת הביטחון הפקטיבית פתטית בעיני. לא רק שעוד אין את כלל הציודים, ברגע שתיפתח החזית הצפונית, והיא תיפתח, כמו גדולה היא תיפתח, אז יתגלו מחדלים רבים וחוסרים רבים יותר. 

אבי ניר והקולגות מטשטשים עם. תיכף יחזירו את רוקדים עם כוכבים וירדימו את הצלקת עם הזמן. ״מאורעות אוקטובר״ יקראו לזה ופעם בשנה תהיה צפירה. זה לפחות מה שחושב האדם ברחוב. אבל בפועל, הצפוי לפנינו הוא אירוע שלאחריו הכול יהיה שונה. אל תתנו לטשטוש להרדים אתכם/ן. תעשו עכשיו את כל מה שלא תוכלו בעוד רבעון או שניים. 

מלחמה גדולה בדלת.

אני מרגיש בצורך לדדות. ללכת שיכור מחוייך שלא איכפת לו כלום. הערב אמרתי לעצמי שאקח חופש. רגע. שניה לנשום.

לשבת בבר בפלורנטין או אפילו בית קפה. להזמין כמה צייסרים. לעשן גויינט. לדדות לאחת מדירותי בעיר ולהתרסק על מיטה. 

בלי חבר. בלי דייט. בלי בתזוג או חברה. אני ועצמי. יושבים לשתות כדי למחוק. כדי לדדות. כדי להיזרק על מיזרון, ואז לשלוף, לשפשף, להשפריץ ולישון. 

אני אשמח שתזמין אותי אליך הערב היא אומרת.

חייכתי. משרתת בקבע. בת 25. מביטה בי במבט של תהרוג אותי בעונג.

אני סוטה לך מידי ומבוגר לך מידי, השבתי. 

היא הרימה גבה. אני אוהבת מבוגרים.

דילגת על הסוטה מידי. 

לא דילגתי, זה ברור לי. 

״אני לא אוהבת שהגבר שלי צופה בפורנו, זה עושה לי לקנא״.

שתקתי. הבטתי בסמן מהבהב וקראתי את המשפט שוב ושוב. 

זה הגעיל אותי. ברגע נחתה עלי הבנה שמהצד השני יש אומנם מישהי מפתה מאוד, אבל צרות חשיבתה מחניקה. 

אי אפשר להסביר את זה, אבל אם אישתך בגדה בך והתגרשתם ונשבר הבית, אז זה לא רק שאתה מבחין בחוטים שמאחורי הקלעים, אתה אפילו יודע איך זה מרגיש להסתבך בהם. 

״את קנאית?״ שאלתי.

״מאוד״, היא אמרה בביטחון גאה. 

זה כל כך לא משהו להתגאות בו. בקנאה. הרי היא מעידה רק על חולשה. פחד לאבד. רצון להחזיק. לקבע. כמו בעסקה. כוס אתה אוכל רק אצלי. ואני רק אצלך. כי אחרת לא יהיה לי במה להחזיק, כי מעבר לחור לא יתכן שתיקשר אלי. או שתיקשרי. 

״אני לא מאמין בקנאות. זה ישן״, השבתי. 

״לא מפריע לך אם גבר אחר יזיין אותי?״

״אם זו תשוקתך, ואני אוהב אותך, מי אני ולמה שאני אעצור אותך?״

״כי אולי תאבד אותי״.

״את מכירה הרבה גברים שיגידו לך תהני?״

״לא״.

״נראה לי שההם שיזיינו אותך פעם פעמיים, לא יכילו אותך כשם שאת צריכה. אז מן הסתם, אם טוב לך, את תשארי איפה שטוב לך״.

״ואתה?״

״אני מה?״

״אתה לא תקנא שמישהו אחר מזיין את הבת זוג שלך?״

״לא. אני אהיה עסוק בלזיין מישהו אחרת״.

שתיקה.

״אני לא יכולה לחיות ככה״.

״אני יודע. אבל אני לא יודע אחרת. אין בעלות על כלום. לאף אחד. אף פעם. יש רק עד סוף היום. אם נעים, נשארים למחר. אם לא, הולכים. החיים קצרים״.

חסמה.