רבעון לפני הקורונה חזרתי לארץ מניו יורק. קלטתי את הקורונה מגיעה בדצמבר. בסופו כבר הייתי מוכן לסגרים בבית עם בריכה וכל ציוד שרק אפשר לחשוב עליו. ואז הגיע ינואר והתחילו לדבר על הקורונה. ואז במרץ סגרו את המדינה ואני הייתי ערוך. קראתי לשלוש כלבות שמיקבלתי יחד, סגרנו את הדלת וחיינו ככה שנתיים. שנתיים שכמעט ולא יצאנו מהבית. היה בו הכול, ושלוש נשים הכי סוטות שידעתי. אבל אז נגמרה הקורונה, והחיים חזרו, והחזקנו בכיף שלנו ומשכנו, ויום אחד עליתי על מטוס לחודש לעסקי ואחת נסעה ללונדון ואחת לדובאי והתפצלנו והתקופה חלפה. אני והשלישית נשארו בני זוג והזמן עיכל גם בקשר הזה. עד היום אנחנו ארבעתנו בקשר. אחת אמא, אחת מסתובבת במזרח, אחת חיה בארה״ב. אי אפשר להסביר את מה שחווינו כשלושה בני אדם בבית אחד, מבלי לצאת. הפריימים שאני נושא בראשי ילכו איתי לקבר. הכאוס שהבית הזה ידע אין לו מילים. פעמיים אושפזתי באותן שנתיים. פעם על התייבשות מאלכוהול, ופעם נוספת לא אכתוב ממבוכה. שנתיים של עונג ללא כל עשייה אחרת. אכילה, שתיה, סמים, זיונים וסטיות. שנתיים בתוך סרט שהוא כמו הפמליה פוגשת את פאוור פטיש פוגש את הזאב מוול סטריט. ועכשיו מלחמה, והחיים הזיה.
אני חושב שאני סוגר את הדלת לשנתיים.
