בזמן שחשבתם

תני לשבת

שקט

חיבוק

משהו טעים לנשנש

אולי איזה סרט

לא אדון ולא מאסטר

לא סקס ולא סשן

שבי

שקט

שנים. חיים שלמים. חייתי בכעס. בהאשמה. 

ואז בשבת אחר צהריים קלטתי שזה אני שהייתי אשם. 

חיים שלמים שרפתי לעצמי בכעס. במו ידיי.

אף אחד לא אשם. אין את מי להאשים. רק את עצמך. 

איזה בזבוז.

אני לא ישן משבת מרוב צער.  

“כמה שאני רוצה?״ 

״כמה שרוצה״.

חייכה. 

״אני רוצה הרבה״.

״גם אני״.

חייכתי. 

״סרט פורנו פרטי.. 1?״

״1. אני איתך ואיתה. פרטי״.

״ולא תראה לאף אחד?״

״אפילו חושש לשמור לעצמי״.

״יאללה״.

חייכה. 

״יאללה״.

חייכתי. 

תיכף מתים. זמן לחוות את הבאקט-ליסט. 

אלף פסגות טיפסתי מהשביעי לאוקטובר ואלף תהומות ביקרתי. 

אני כבוי כמו מישהו שגירד לעצמו את דפנות הלב. 

אין בי חרמנות לא לסקס ולא לפורנו. לא סשן ולא אוננות. כלום. 

כבוי. לא בא לי שום דבר למעט שקט. 

אין מקלט מעצב. 

לא הייתי פה שלושה חודשים. 

איך אתם?

לא כתבתי פה כמה שבועות, אולי יותר. וזה לא משנה כלום כי ממילא אין מה להגיד. ביקרתי בזוהר הצפוני. בדובאי. ובפורטוגל. הייתי צריך לברוח מישראל לפני שאשלח יד בנפשי. חזרתי אתמול אדם אחר. קליל יותר. מחובר יותר למציאות. מנותק מהרעל הטלוויזיוני והזעם של אזרחי המדינה הזו. המקום הזה לא בשבילי. 18 שעות אחרי חזרתי ואני מרגיש את הכבדות והעצב מתיישבים לי בבית החזה שוב. חוסר הנימוס הישראלי, הגסות, הקולניות, אפס גינונים ואדיבות, שקרים ופילוג, האשמות ובוז, פרובינציאליות ושמרנות על גבול הברבר. המקום הזה לא בריא לי לנפש, ולדעתי לרבים. הבנתי שאיני חלק ממנו. שעלי לעזוב אם אני רוצה לחיות את עצמי במלואו. 

יש פה רבים ורבות שכבר שנים רבות אינם חיים את עצמם, אם אי פעם חיו. אם אתם/ן כמוני, דעו, הזמן חולף. אם לא תחיו את מי שאתם/ן היום, לא יהיה מחר. שבת שלום. ☮️🫶🏻

״אתה לא סוטה״ היא אמרה משועשעת, ״אתה קינקי״.

״אם זה קינק, אז מה זה סוטה?״ שאלתי והיא צחקקה ולא שיתפה מעבר. אחר כך נעלמה והשאירה אותי בתהיות. 

שוחחנו פעם פעמיים ולמרות שנעלמה עוד מהרהר בה. 

יש מצב שזה היה גבר.. 🤦

ישבתי שם על הספסל והייתי כזה ממש עצוב כי זה נחת עלי באמצע השדרה, ובהיתי באוויר ולא שמתי לב שזולגות לי דמעות

ושמעתי: 

״אל תבכה סבא.״ 

והבטתי לעבר הקול וראיתי ילדה בת 5 מביטה בי. וחייכתי, ואמרתי ״תודה ילדתי״, והיא חייכה ורצה ממני ואני חטפתי דיכאון שאני כולה בן 48. ונכון כסוף שיער, ונכון יושב על ספסל ובוהה. אבל סבא?

אומר לכם יש לילדה הזו מזל שלא אמרתי לה מה אני הייתי עושה לאמא שלה שעמדה שני מטר מאחור. 

היו לי כמה נשים בחיי שתמכתי בהן כלכלית. זה כל כך שקוף וברור בעיני שזה הנכון, שאין בי פסיק של בושה להודות בכך, או לחשוב שיש בכך מן הפסול. לכן המונח שוגר דאדי מגוחך בעיני. 

״היא איתך בשביל הכסף״

נכון. ברור. פשוט. בלי שקרים. מי שאיתי איתי כי נחמד וקליל ומערסל. אני כזה באופי. פשוט שקשה לחברה לקבל את זה ולכן היא צבעה בצבעים את הנכון בעיניה. מותר להזדיין עם מי שרוצים, אסור לקחת ממנו כסף. מותר שהבן זוג יזמין למסעדה, אסור לקחת כסף. מותר שהבן זוג יממן שכירות, אסור לקחת כסף. כך טוען ״הנכון״ השקרי. מאחז עיניים. מהתל. מספר סיפורים על אהבה ורגשות ומוסר, ובפועל לא מחזיק מציאות. עדיף פשוט להיות כזה שרואה שיש צורך ודואג ומספק. זה הופך את החיים לקלים יותר. נעימים יותר. 

המציאות פשוטה. חיים ואז מתים. אפשר לבחור לחיות בנועם, ואפשר לבחור לחיות בחוקי מוסר. איש איש באמונתו יחייה. חופש מוחלט לכולם וכולן. רק יש להביא בחשבון שיש זמן. הוא עובר. וחיים עכשיו. לכן אם צריכים לרפד לפרטנרית את החיים כדי שישעמם לה ותתעסק במיניות, אז עושים את זה אם מיניות זה הפאשן.  

שוגר דאדי זה מונח מטופש ומזנה. רפדן זה מונח נחמד יותר. לרפד את החיים לפרטנר בקשר זה בדיוק כמו למצוץ טוב או להשקיע במסאז. בקשר חולקים את מה שיש לחלוק. לחלוק זה תמיד מעצים. 

אז אמרו לי בוא תחבר את מערכות ההסברה. 

והלב שלי עצר. וחשבתי. ולבסוף אמרתי שגדול עלי. 

כי גדול עלי עכשיו. נחלשתי. המלחמה הזו גבתה ממני מחיר. ולפעמים צריכים להודות בגבולות יכולת. 

לפני שנה הייתי טורף את זה. קל.