בזמן שחשבתם

לא כתבתי פה כמה שבועות, אולי יותר. וזה לא משנה כלום כי ממילא אין מה להגיד. ביקרתי בזוהר הצפוני. בדובאי. ובפורטוגל. הייתי צריך לברוח מישראל לפני שאשלח יד בנפשי. חזרתי אתמול אדם אחר. קליל יותר. מחובר יותר למציאות. מנותק מהרעל הטלוויזיוני והזעם של אזרחי המדינה הזו. המקום הזה לא בשבילי. 18 שעות אחרי חזרתי ואני מרגיש את הכבדות והעצב מתיישבים לי בבית החזה שוב. חוסר הנימוס הישראלי, הגסות, הקולניות, אפס גינונים ואדיבות, שקרים ופילוג, האשמות ובוז, פרובינציאליות ושמרנות על גבול הברבר. המקום הזה לא בריא לי לנפש, ולדעתי לרבים. הבנתי שאיני חלק ממנו. שעלי לעזוב אם אני רוצה לחיות את עצמי במלואו. 

יש פה רבים ורבות שכבר שנים רבות אינם חיים את עצמם, אם אי פעם חיו. אם אתם/ן כמוני, דעו, הזמן חולף. אם לא תחיו את מי שאתם/ן היום, לא יהיה מחר. שבת שלום. ☮️🫶🏻

״אתה לא סוטה״ היא אמרה משועשעת, ״אתה קינקי״.

״אם זה קינק, אז מה זה סוטה?״ שאלתי והיא צחקקה ולא שיתפה מעבר. אחר כך נעלמה והשאירה אותי בתהיות. 

שוחחנו פעם פעמיים ולמרות שנעלמה עוד מהרהר בה. 

יש מצב שזה היה גבר.. 🤦

ישבתי שם על הספסל והייתי כזה ממש עצוב כי זה נחת עלי באמצע השדרה, ובהיתי באוויר ולא שמתי לב שזולגות לי דמעות

ושמעתי: 

״אל תבכה סבא.״ 

והבטתי לעבר הקול וראיתי ילדה בת 5 מביטה בי. וחייכתי, ואמרתי ״תודה ילדתי״, והיא חייכה ורצה ממני ואני חטפתי דיכאון שאני כולה בן 48. ונכון כסוף שיער, ונכון יושב על ספסל ובוהה. אבל סבא?

אומר לכם יש לילדה הזו מזל שלא אמרתי לה מה אני הייתי עושה לאמא שלה שעמדה שני מטר מאחור. 

לא ידעתי שיש פה תופעות הזויות כמו גבר שמתחזה לאישה כדי למשוך אותי ולשיחה. 

בשביל מה זה טוב?

כמה מעליב

איזה בזבוז זמן…

בחיים לא הייתי עושה זאת לאחר. 

איכס. 

סייקו.

היו לי כמה נשים בחיי שתמכתי בהן כלכלית. זה כל כך שקוף וברור בעיני שזה הנכון, שאין בי פסיק של בושה להודות בכך, או לחשוב שיש בכך מן הפסול. לכן המונח שוגר דאדי מגוחך בעיני. 

״היא איתך בשביל הכסף״

נכון. ברור. פשוט. בלי שקרים. מי שאיתי איתי כי נחמד וקליל ומערסל. אני כזה באופי. פשוט שקשה לחברה לקבל את זה ולכן היא צבעה בצבעים את הנכון בעיניה. מותר להזדיין עם מי שרוצים, אסור לקחת ממנו כסף. מותר שהבן זוג יזמין למסעדה, אסור לקחת כסף. מותר שהבן זוג יממן שכירות, אסור לקחת כסף. כך טוען ״הנכון״ השקרי. מאחז עיניים. מהתל. מספר סיפורים על אהבה ורגשות ומוסר, ובפועל לא מחזיק מציאות. עדיף פשוט להיות כזה שרואה שיש צורך ודואג ומספק. זה הופך את החיים לקלים יותר. נעימים יותר. 

המציאות פשוטה. חיים ואז מתים. אפשר לבחור לחיות בנועם, ואפשר לבחור לחיות בחוקי מוסר. איש איש באמונתו יחייה. חופש מוחלט לכולם וכולן. רק יש להביא בחשבון שיש זמן. הוא עובר. וחיים עכשיו. לכן אם צריכים לרפד לפרטנרית את החיים כדי שישעמם לה ותתעסק במיניות, אז עושים את זה אם מיניות זה הפאשן.  

שוגר דאדי זה מונח מטופש ומזנה. רפדן זה מונח נחמד יותר. לרפד את החיים לפרטנר בקשר זה בדיוק כמו למצוץ טוב או להשקיע במסאז. בקשר חולקים את מה שיש לחלוק. לחלוק זה תמיד מעצים. 

אז אמרו לי בוא תחבר את מערכות ההסברה. 

והלב שלי עצר. וחשבתי. ולבסוף אמרתי שגדול עלי. 

כי גדול עלי עכשיו. נחלשתי. המלחמה הזו גבתה ממני מחיר. ולפעמים צריכים להודות בגבולות יכולת. 

לפני שנה הייתי טורף את זה. קל. 

רוצות להתפרע? 

אם יש תקציב לא מוגבל, ואתן/ם יכולים לעשות מה שעולה על רוחכם, כמי שמבינים/מבינות שההזדמנות לחוות עולם מתפקד אוטוטו מתערערת. מה הייתם עושים/ות?

לכו למקס. העונים נכונה והמרגשים ביותר יזכו במימוש. 

זה משחק. 

זה הכול משחק לא? כלומר, זה שברסמ הוא משחק זה ברור. אני מדבר על המציאות עצמה. אם היא משחק, אז בוודאי שאספקט אחד בתוכה. 

מה זה ״בדסמ״ אם לא תקרה לכאלה שמתעסקים במין באובססיביות שמעל לתדר הכללי. אז היו צריכים למצוא לזה שם. ומצאו משהו שלא באמת משקף את כולם. כי בפשטות של הדברים רובנו פשוט פורנואיסטים שטופי זימה (לדעתי) בין אם במחשבה, באוננות, או במפגשים. בסופו של דבר כולנו עם איזה גן שגורם לנו להתעסק באורגזמה. וככל שחווים ממנה יותר, הצורך במינונים גובר ואיתו גם גובה להבות היצר והריגוש. 

אבל זה משחק. אין באמת דבר כזה מאסטר. גם אין באמת שפחה. הנשלטת בתקופה בחייה שהיא רוצה לשחרר מעצמה והשולט צריך נשלטת כדי לשלוט. וזה עובד גם הפוך. ואף אחד לא שולט באף אחד כי יש חוקים ומשטרה ועורכי דין ומה שצריך כדי למנוע מאנשים באמת לשלוט באנשים. כי בסוף זה החרמנות הזו שלנו. הזימה הזו שפשטה בינינו. זה כל מה שזה. כשהרטט נרגע כולם מרפים שליטה. 

זה הכול אוננות רגעית. פריים בזמן. כמו סצנת פורנו שלעולם לא באמת התקיימה וכשאמרו קאט הלכו כולם לביתם ואף אחד מהם לא יראה שוב כשם שנראה וכולם יזדקנו וישמינו וישתנו והחיים יקפלו להם את התחת. ככה בדיוק המאסטר או המלכה או העבד או השפחה. ב12 כשהשעון מצלצל רצים ליום המחר כי כולנו עבדים, למציאות. וזה כבר משחק אחר. 

אין כלום. הכול היה פייק. מריבונות לרבנות. כולנו מרגישים את זה ועוד לא המציאו לזה מילה שנסכים עליה. אבל בתאכלס מה רצינו. שיהיה לכולם רווח. שיוכלו לשבת בביתם בשקט, ברווחה, ברגליים מרופדות. שיהיה נעים. רך. משעמם. ואז כולם וכולן יהיו  משועממים והחרמנות תחזור. ונזדיין מלא. מה לא ככה? הרי הכול פייק. כל הפרשנויות וכל המערכת, יש לנו רק את עצמנו.

אולי זה הזמן להגיד את הסייפוורד העממית. זו שגורמת לכבות את המוזיקה, לעצור הכול, להדליק את האור ולהתחבר למציאות. 

״יש לך לב נקי ולבן״, אומר לי האמירתי. אני שותק. ״אנחנו פה בדובאי מעריכים אנשי מוסר ואתיקה יותר מכסף כי כסף יש הרבה. לב יש פה פחות. אם תבוא לבנות פה אפרוש בפניך שטיח אדום. אתה יהודי, אני מוסלמי, העולם שלנו במלחמה אבל אתה לב נקי ואני לב נקי״, הוא עוצר.

אני שתקתי וחשבתי שבדובאי אי אפשר לצפות בפורנו כי הם חוסמים אותו, אבל בכל מקום יש זנות. ואולי הם צודקים. אדם לא צורך זנות כמו זימה. בכל אופן, אני יהודי חובב פורנו. אז אני אשאר לאונן. 

החיים האלה יודעים להוריד לנו את המכנסיים מול עצמנו. 

70 יום שאני קורע את עצמי בדרכים, בתרומות, ברכישות ציודים, בטיפול במשפחות, במפונים, וזה עשה את שלו כי לבסוף הגוף נכנע למיטה. רק שאז אתה מגלה כמה אתה כלום ושום דבר ואין לך אפילו מישהו שיגיש כוס תה. 

ילדים, משפחה, גרושה, חברים, חברות, כולם סביבך כשאתה חזק. רק כשאתה חזק. אבל אני כל כך חלש, כל כך.