״אני לא אוהבת שהגבר שלי צופה בפורנו, זה עושה לי לקנא״.
שתקתי. הבטתי בסמן מהבהב וקראתי את המשפט שוב ושוב.
זה הגעיל אותי. ברגע נחתה עלי הבנה שמהצד השני יש אומנם מישהי מפתה מאוד, אבל צרות חשיבתה מחניקה.
אי אפשר להסביר את זה, אבל אם אישתך בגדה בך והתגרשתם ונשבר הבית, אז זה לא רק שאתה מבחין בחוטים שמאחורי הקלעים, אתה אפילו יודע איך זה מרגיש להסתבך בהם.
״את קנאית?״ שאלתי.
״מאוד״, היא אמרה בביטחון גאה.
זה כל כך לא משהו להתגאות בו. בקנאה. הרי היא מעידה רק על חולשה. פחד לאבד. רצון להחזיק. לקבע. כמו בעסקה. כוס אתה אוכל רק אצלי. ואני רק אצלך. כי אחרת לא יהיה לי במה להחזיק, כי מעבר לחור לא יתכן שתיקשר אלי. או שתיקשרי.
״אני לא מאמין בקנאות. זה ישן״, השבתי.
״לא מפריע לך אם גבר אחר יזיין אותי?״
״אם זו תשוקתך, ואני אוהב אותך, מי אני ולמה שאני אעצור אותך?״
״כי אולי תאבד אותי״.
״את מכירה הרבה גברים שיגידו לך תהני?״
״לא״.
״נראה לי שההם שיזיינו אותך פעם פעמיים, לא יכילו אותך כשם שאת צריכה. אז מן הסתם, אם טוב לך, את תשארי איפה שטוב לך״.
״ואתה?״
״אני מה?״
״אתה לא תקנא שמישהו אחר מזיין את הבת זוג שלך?״
״לא. אני אהיה עסוק בלזיין מישהו אחרת״.
שתיקה.
״אני לא יכולה לחיות ככה״.
״אני יודע. אבל אני לא יודע אחרת. אין בעלות על כלום. לאף אחד. אף פעם. יש רק עד סוף היום. אם נעים, נשארים למחר. אם לא, הולכים. החיים קצרים״.
חסמה.
