בזמן שחשבתם

הכרתי אותה כשהיתה בת 22. 
בר חשוך. מבולבלת. מסוממת. בחובות. ללא אמא או אבא לפנות אליהם. תלושה. חיה על גלגלת. עוברת בין דירות. מבקשת ממני כסף עבור זיון. 

היא ניסתה לפתות אותי להזדיין כבר בעשר דקות הראשונות של השיחה. ואני ראיתי את הדיפולט שלה פועל, את הדרך שלה לשרוד. וסירבתי. גם בפעם השניה שנפגשנו סירבתי. למעשה עד היום (שש שנים אחרי) לא היתה בינינו גם נגיעה. כי כשהכרנו היתה שבורה. והשיברון הזה דבק בי ואני לא יכול לשחרר אותו ממני. כי שש שנים שאני מלווה אותה. כמו ילדה. עורך דין לטיפול בחובות. שנת שכירות שתעמוד על רגליה ותתאפס על עצמה. עזרה במציאת עבודה. רישיון נהיגה. תואר. והיא עבדה קשה. העריכה. התמידה. ואני מצדי שילמתי. והענקתי. למעשה אם להיות הגון - אני הילד שהיא. גם אני באתי מאבק, ולי אף אחד לא עזר. אז אני כן. והיו לה רגעים קשים. ולא פעם כמעט נכנעה. ולא פעם נכנס איזה בחור לא בריא. ולא פעם היו בינינו כעסים וריבים. ולא פעם הייתי פוקד והיא היתה חייבת לבצע כי אחרת הייתי עוצר הכול. ולמדה לקום בבוקר. ולמדה לאכול. ולמדה להתאמן ולשמור על הגוף. והקימה עסק משלה. ונעזרה בכל הכוונה. ולאט לאט התפתחה והמשיכה אל מחוץ לארץ. ורחוק מהעין רחוק מהלב. והיתה מתקשרת פחות ופחות לבקש עזרה. ופרחה לחייה ובנתה עולמה.

היום צלצלה לספר לי שרכשה בית. שיש לה בית משלה. שלה. ובכינו משמחה יחד.