יושב בבית קפה
אחת מכן לפתע ניגשת
היא לא פונה אלי, היא פונה לזה שמולי, בריטי דובר אנגלית, שותף שהגיע אתמול מלונדון. ״הוא סוטה מהכלוב, אל תתעסק איתו, הוא מניאק״ היא אומרת לשותף, זורקת בי מבט והולכת.
הוא לא הבין אותה. הוא רק חייך אליה ואז חייך אלי ״מה היא אמרה״, שאל.
״שאתה חתיך״, השבתי בעודי בוהה בה ממשיכה והוא צחק.
אני לא צחקתי. כאב לי בגוף.
***
הכרתי אותך פה. יצאנו לדרינק. פטפטנו וצחקנו. שילמתי חשבון, הלכנו יד ביד והזמנתי לך מונית, התפלאת שאני לא ממשיך איתך את הערב ואמרתי בעדינות שאני לא רוצה לבזבז לך זמן ושאני מצטער אבל אני לא מרגיש את זה. המבט שלך נפל. התרגזת והשתתקת. כשהמונית נעצרה פתחתי לך את הדלת ונכנסת וטרקת אותה בכוח. משכתי בכתפי בצער שהרגזתי ונופפתי לשלום מבעד לחלון. את לא הגבת. וזהו. המונית נסעה. זה כל מה שהיה.
ואז אחרי חודשיים את עוצרת מולי בבית קפה ויורה את הכאב שלך לכל הכיוונים.
לא סטייל. לא רמה. ורק הוכחת את מה שהרגשתי בדייט.
לא עשיתי לך כלום למעט להנעים את זמנך ולהתנצל בעדינות שזה לא מתאים. לא מצליח להבין למה הרשת לעצמך להתפרץ עלי כך, או לנשוא בתוכך כזה זעם. על מה. על מי. לא מבין.
אני, שלא כמותך, לא אפרסם את שמך ולא אחלוק פסיק של מידע מעבר למה שציינתי פה וכתבתי, עבורך, כי את כנראה עוד קוראת אותי.
תדעי -
לא התכוונתי לפגוע. אבל אם בפעם הבאה את תגשי אלי להשפיל אותי בפומבי, אני אטפל בך עם עורכי דין. כי לא עושים את מה שעשית. פשוט לא.
חבל שאת כועסת. אני באמת לא שווה את זה.
