בזמן שחשבתם

בשעה תשע בבוקר היתה לי טיסה. 

״אבא״, היא אומרת לי, ״החברות בכיתה עושות עלי חרם״.

הדם קפא לי בגוף. התיישבתי. הטרולי עומד בצד. הדרכון בכיס. שש בבוקר. אני מביט בה. מביט בשעון. מוציא את הטלפון וכותב לנהג שלא יבוא. 

״בואי בייבי״, אמרתי לה, ״ספרי לי הכול״. 

במשך שעה היא סיפרה לי את מה שהיא מחזיקה בבטן כבר שלושה ימים. הילדות בבית הספר החליטו להחרים אותה. חופש. אף אחת לא רוצה לבקר אותה או להסתובב איתה. חיבקתי חזק. אמרתי שלא נוסע. ״שימי בגד ים, הולכים לים״.

שבור לי הלב.