השעה שלוש וחצי כשאני מתחיל לכתוב את הפוסט הזה.
אני לא נרדם.
אני מרגיש שישראל עלתה על שרטון.
אני יודע שאנשים משני הצדדים מדברים מכאב.
אלה על עבר, אלה על עתיד.
זה בכלל לא וויכוח. כולם צודקים. קשה לחיות פה.
זה לא ריב על אידאולוגיה. זה ריב על משאבים.
צפוף. לוחץ. יקר. רודף.
קשה פה.
אבל אין לזה קשר אלינו.
אנחנו אזרחים. מה רצינו. לגדל ילדים. ולהזדיין.
מאיפה באו אלו התחילו לדבר איתנו דברים סכסכו סכסוכים והציתו מדורות. בשביל מה זה היה טוב.
מי שמבין גירושים, יודע מה זה פירוק בית.
גירושים מהדהדים קדימה בזמן ובסוף נוגסים לכולם בתחת כי אדם לא בורח מעברו. וילדים. זוכרים הכול.
אנחנו מפרקים לילדים שלנו.
זה לא הגיוני.
זה לא קשור אלינו.
זה הזוי.
****
לקראת מלחמת האזרחים, חשבתי לעשות מסיבת סגירת הדמוקרטיה. אתם תגידו מה בא לכן/ם ואני אממן ואיישם.
מי שיבוא יבוא. מי שלא לא. אצלי בבריכה יגור ימין עם שמאל ושניהם יאכלו כבש.
