אבא היא אומרת לי. תוריד רגע את החולצה.
לא. אני משיב.
למה.
כי הבטחתי.
אבל אבא אתה מהיום השני של המלחמה עם החולצה הזו.
כי הבטחתי.
מה?
אחרי שתומר נהרג, ישבתי מתחת לעץ ובכיתי. פתאום הופיע איזה איש. היו לו תלתלי זהב. נמשים על הפרצוף. ועיניים דבש.
״למה עצוב?״ שאל אותי.
״נהרג חבר״, השבתי.
הוא רכן מולי, אחז בפני ואמר: ״אני פגוע הלם, מחר אני עולה ללבנון. אני צנחן. אתה אח שלי. אני אהרוג אחד גם בשבילך״.
״אתה רק תשמור על עצמך״, אמרתי וקמתי על רגלי.
הוא התרומם איתי וראה את כתמי הזיעה שעל חולצתי.
״לא מכובד לאדם כמוך ללכת מזיע. קח״, הוא אמר והוריד את חולצתו. הבטתי בחולצה שנתן לי. אחים לנשק. הורדתי את חולצתי ולבשתי את שלו.
״אני לא אוריד אותה עד שניפגש שוב ואחזיר לך״, אמרתי לו.
הוא חיבק אותי. חייך. ונעלם. אחר כך הבנתי שאיני יודע את שמו. אז אני לא מוריד. אני מחכה. מבינה? חייכתי אליה. אבא, תוריד לשעה, אני אכבס. טוב?
לא.