אני מותש. בשישי קצת נחתי. אבל השקט של ערב מוצ״ש היה מחריש אוזניים. קמתי הבוקר תשוש ממנו. מהחרדה הזו. מלהחזיק את האוויר בריאות. לחכות.
אני איש עם יכולות כלכלית. אני יכול לקפל מישראל את ילדי גרושתי חברתי זיוני בהודעת וואטסאפ. אבל זין. אני לא זז.
אם נגזר עלי למות פה, אמות.
אם נגזר על ילדי למות פה, ימותו.
״אבא אולי ניסע?״, הוא אומר לי היום ואני מביט בו.
״מפה לא זזים. מתים על הרגליים. בקרב. גם אם אתה בן 14. ככה זה. אתה יהודי. אין לך מקום אחר. וזה לא על האדמה. זה על האנשים. אני לא עוזב פצועים בשטח, ואני לא בורח ומשאיר אחרים מאחור. לא כשכולם אבודים. ברגעים האלו אני נהיה חד, החלטי, חומל ומגונן. תלמד״, אני משיב לו ורואה בעיניו זריחה.
לא לזוז. כתף לכתף. אין עבר יש רק הווה ועתיד.
כולנו אחד. כי אם לא, אין אנו.
אני מותש. אבל חזק. ויש רגעים שמבט אחד שהוקל לו מתניע אותי.
וזה שווה הכול.
