בכניסה לדירתם, עלה ריח עובש. כאילו קפא המקום ולא אוורר שבועות. למעשה 17 יום, מהיום שחטפו להם את בנם.
התיישבנו בסלון. החבר שהגיע לארץ מדבר ואני שותק. הקול מעודן. הטונים רכים. ההבטחות מלאות תקווה ושקר.
הם לבד. זוג. מבולבלים. ולא יודעים למי להתקשר ולא יודעים מה לעשות ומה להם ולזה והם מושבניקים והילד נחטף. ואין להם לילה ואין להם יום.
דירה דלה. האם קמה וניגשת למטבח. האב בוהה בחברי. ריח בישול עולה בסלון והיא שבה אחרי עשרים דקות עם שקשוקה.
תאכלו משהו היא מבקשת. אני מודה בראשי ולוקח לידי צלחת שהכינה. האב מביט בי. ״הוא יחזור?״ הוא שואל אותי במבט קר שאוחז בשקשוקה בגרוני. ״אני מאמין שכן״, אני משיב. ובולע.
שתיקה.
״האם יש מי שעוזר לכם כלכלית?״ שואל החבר.
״לא״, אומרת האם. והאב מרכין ראש בשתיקה.
״תכירו״, הוא מחייך אליהם ושם לי יד על הכתף, ״זה אח שלי בלב, שומע אחי״, הוא מביט בי, ״תעזור. שחרר פה טוב?״
אני מהנהן בשתיקה מבויש. האם מזילה דמעה. האב שותק. חברי מחזיק חיוך בשרירי לחייו. ״אנחנו נעזור״.
הם סיפרו על בנם. על חייהם. וישבנו עמם שלוש שעות שלמות ובנינו קבוצה של אנשים סביבם מעו״ד ליחצן לדובר למנהל כספים ואת כולם חיברנו למי שצריך וגם למי שכבר התחבר אבל לא באמת פעל כי הם חלשים, ושקטים, ואין להם יכולת לעשות כלום.
ביציאה מהחניון אנחנו פותחים חלונות ומציתים סיגריה. נהגנו בשתיקה. שנינו שקועים במחשבות. אני חשבתי על ילדי.
