שום דבר לא מצחיק אותי.
כלום לא חודר לי.
הכול כמו מתוך מכאניזם.
אני פועל ברמת ניתוק עד שאני נזכר בשתיים בלילה שלא אכלתי כל היום.
אני לא מצליח אפילו לאונן כי אני לא מצליח להתרכז.
הזמינה אותי מישהי סוטה בדרגותי להתפלש, ואיני זז.
למעלה מ240 חטופים. יש אומרים 300. המספר כל הזמן עולה.
מה לי ולפורקן. איך אפרוק כשאני נדרש. כולי גדוש. כמו קלאסטר בתחתית של הבטן. זה כבר לא שפיך מה שיש שם, זה קוטג׳.
פוסט לכלוב אני בקושי מצליח לסיים ממבול ההודעות הנכנסות.
והמוח שלי סלט של מטלות.
איכשהו בערבים ובלילות, השיחות פה והאדומות המרגשות שאתם ואתן כותבים, עושים לי רגע שקט בראש.
לפעמים גם נדלק פלירטוט שממלא בתקווה לעתיד.
והעתיד ברור לי. יבנה חדש ומרגש. רק שההווה, ארוך. עצוב. ומכהה תחושות למעט חרמנות ייצרית של צורך שרידתי להזכיר לעצמך חיים.
מכונסים. רובנו מכונסים. בקיפאון. על אוטומט.
