זה משחק.
זה הכול משחק לא? כלומר, זה שברסמ הוא משחק זה ברור. אני מדבר על המציאות עצמה. אם היא משחק, אז בוודאי שאספקט אחד בתוכה.
מה זה ״בדסמ״ אם לא תקרה לכאלה שמתעסקים במין באובססיביות שמעל לתדר הכללי. אז היו צריכים למצוא לזה שם. ומצאו משהו שלא באמת משקף את כולם. כי בפשטות של הדברים רובנו פשוט פורנואיסטים שטופי זימה (לדעתי) בין אם במחשבה, באוננות, או במפגשים. בסופו של דבר כולנו עם איזה גן שגורם לנו להתעסק באורגזמה. וככל שחווים ממנה יותר, הצורך במינונים גובר ואיתו גם גובה להבות היצר והריגוש.
אבל זה משחק. אין באמת דבר כזה מאסטר. גם אין באמת שפחה. הנשלטת בתקופה בחייה שהיא רוצה לשחרר מעצמה והשולט צריך נשלטת כדי לשלוט. וזה עובד גם הפוך. ואף אחד לא שולט באף אחד כי יש חוקים ומשטרה ועורכי דין ומה שצריך כדי למנוע מאנשים באמת לשלוט באנשים. כי בסוף זה החרמנות הזו שלנו. הזימה הזו שפשטה בינינו. זה כל מה שזה. כשהרטט נרגע כולם מרפים שליטה.
זה הכול אוננות רגעית. פריים בזמן. כמו סצנת פורנו שלעולם לא באמת התקיימה וכשאמרו קאט הלכו כולם לביתם ואף אחד מהם לא יראה שוב כשם שנראה וכולם יזדקנו וישמינו וישתנו והחיים יקפלו להם את התחת. ככה בדיוק המאסטר או המלכה או העבד או השפחה. ב12 כשהשעון מצלצל רצים ליום המחר כי כולנו עבדים, למציאות. וזה כבר משחק אחר.
אין כלום. הכול היה פייק. מריבונות לרבנות. כולנו מרגישים את זה ועוד לא המציאו לזה מילה שנסכים עליה. אבל בתאכלס מה רצינו. שיהיה לכולם רווח. שיוכלו לשבת בביתם בשקט, ברווחה, ברגליים מרופדות. שיהיה נעים. רך. משעמם. ואז כולם וכולן יהיו משועממים והחרמנות תחזור. ונזדיין מלא. מה לא ככה? הרי הכול פייק. כל הפרשנויות וכל המערכת, יש לנו רק את עצמנו.
אולי זה הזמן להגיד את הסייפוורד העממית. זו שגורמת לכבות את המוזיקה, לעצור הכול, להדליק את האור ולהתחבר למציאות.
