אור יום. עיניי רואות את הקיים מולי. הקו המפריד בין קצה אדמת המדבר הצהובה מהכחול של המרום הצלול מתמוסס תחת מבטי. הגבולות המדומיינים מפנים דרך לעמודי כוח יפיפיים עד אין קץ המחברים בין השמיים לארץ, אותיות של שפה קדושה באמת, שהיתה כאן הרבה לפנינו, מעטרות את דפנותיהם בצבעים בלתי אפשריים. הכל אחד, היוצא ממך ומשתקף ממך חזרה אליך.
מאזן עולם שלם על האף. מאזן יצירה של חיוכים ודברים טובים, מעגלי חברים, עבודה יציבה, אהבות, עתיד, אור, תקווה, לא רק שלי.
אך למה לפעמים נראה כאילו זו בכלל לא יצירה,
אלא החלפת מקום פשוטה של מה שהיה רע במה שטוב?
וכך היכן שטוב היה פתאום תופס את מקומו הרע,
ואני מזיז לשם שוב את הטוב, והתהליך חוזר אל תוך אינסוף להתחלה?
תחתיי תהום חשוך של צללים הלוחשים את הנורא מכל. ואין צורך לתפוס את רגליי ולמשוך אותי למטה. כי תחתיי אמת. כי הכל אחד. כי הכל אני.
מגרד את שאריות השקיות, לוודא שאחרון הגבישים לא מושלך לשווא לפח. שואב את מה שיש אל תוך האין. ושוב נושף אל מחוצה לי את מה שהלוואי שהיה בתוכי, או לפחות כך הייתי מרגיש.
אין קץ להרעפת האהבה כלפיי, מקרובים וזרים כאחד - כאשר אני יוצר, כאשר אני מדבר, כאשר אני נוגע, כאשר אני נוכח. כאילו כמעט כולם מחפשים את קרבתי, ואין לי זמן, ואני הודף. ועדיין, נאמר לי, אתה סגור. מרגישים שלא מכירים אותך כמעט בכלל.
איך אפשר לאהוב משהו שלא באמת מכירים?
בהסתכלות מסוימת יש לי הכל ואני חי את החלום. כסף, סקס, אהבות, מקום לעוד. אבל איפה החולם?
אהבה ושנאה עצמית באות יד ביד. הלא גם זה ביטוי לאותה ההתמכרות אשר מניעה אותנו מהקצה אל הקצה, מתח בלתי פוסק של פלוס ומינוס המניע את חיי.
אני עייף.
ובכל זאת יש עוד משהו מעבר לפינה. תמיד.
https://www.youtube.com/watch?v=nO9aot9RgQc