אני מרגיש צורך לכתוב כאן משהו לסיכום. בגללך חזרתי לכאן מלכתחילה.
ואין לי.
אני מרגיש שכל מה שיכלתי לאמר - כבר נאמר, איתך.
והדברים שמחברים אותי אליך עתידם להשאר כאלה. אין לי רצון לברוח או למחוק, אין דרך להפוך את זה למשהו שהוא בלי כאב, פשוט יותר. נותן לעצמי להרגיש הכל, חשוף.
אהבה שאין מדד לגודלה, אהבה שכעת קורעת אותנו לגזרים, וגם היכן שאין אותנו, היא נשארת.
כאב, המון המון כאב. צער, חרטה, ספק. רצון אין קץ לקחת את עצמי אליך ללא כל קונטקסט ולעטוף אותך בכל האהבה שלנו, בלי תנאים. להעטף ברכותך האינסופית. פשוט להיות. אנחנו. כאן. עכשיו. לנצח.
...אבל עכשיו כזה זה לא הכל. קיים עכשיו בו את לבד, אני עם מישהי אחרת. קיים עבר עם כאבים וטראומות, ממנו כל דבר זורם אל העתיד. והעתיד הזה אינו ברור איתי, ובכל אופן לא אחד שאת חושקת, כנראה. אף פעם לא הייתי טוב בזה לצערי. ולהבטיח שוב תקוות שווא, גם אם האמנתי לגמרי, זה פשוט פשע.
אני מצטער ממעמקי נשמתי על כל הכאב שהכנסתי לחייך. ואני מתנגד נחרצות לכך שתמשיכי לזרום עם מה שיש, ולהמשיך להפגע פעם אחר פעם. וגם אני.
אני מאמין שלמרות כל הכאב הנוכחי הזה, ואולי אף בגללו, האהבה תצמח ותנצח. בתצורה אחרת או אפילו בלעדינו. מה שנחליט.
ועם כל זה, כשהעולם שלי שמתפרק-מתחבר סביבי, אני מיישר מבט אל מבטך, ואומר בלב שלם:
אני אוהב אותך. אהבתי, ואמשיך לאהוב. מגיע לנו לחיות ללא פשרות, כפי שאנחנו רוצים.
לפעול מתוך רצון כן ואמיתי, ולא מתוך פחד לאבד. אולי מתישהו גם אלמד להאמין בכך בלב שלם. כי כרגע אני מרגיש בעיקר פחד, לאבד אותך. ואני לא רוצה. אבל צריך כרגע.
כדי אולי להתחבר מתישהו בעתיד, באופן שיהיה כפי שנבחר. כדי אולי להתנתק לחלוטין. אבל להיות שלמים.
מה שנחליט.
3>