מחשבות והגיגים

לאחרונה אני לומד שיש בעולם השליטה הרבה רבדים, השקפות, נטיות. 

כל אחד ואחת רואה את העולם הזה בצורה שונה.

כל אחד ואחת מחפשים להשביע את הצרכים האישיים שלהם.

אחת מתחברת רק לכאב, אחרת לא מוכנה שישפילו אותה,

אחד מחייב לקרוא לו מאסטר מהשיחה הראשונה, אחר אוהב לחנך.

מישהי שאוהבת את זה רק בחדר המיטות, וכאלו שבאות עם רשימת מכולת של דרישות ותנאים מוקדמים,

דום שנמשך בעיקר לילדות, וכאלו שחזק בקטע של אביזרים והבית שלהם נראה כמו בית מלאכה קטן.

יש לא מעט שלא מוכנים להתפשר על הצרכים שלהם. מציבים אותם בראש סדר העדיפות.

פוסלים אנשים שנראים להם ככאלו שלא עונים בדיוק על הדרישות אבל בעצם לרוב נשארים בודדים.

זה לא קל להתפשר אבל כשחושבים על זה כמעט כל אחד מחפש משהו ייחודי.

כמו DNA מורכב שמאוד קשה לבצע התאמה מושלמת. לרוב יהיו מולקולות שלא תתחברנה.

בעולם הזה מסתבר צריך הרבה סבלנות וסובלנות, למידה הדדית ותקשורת שוטפת.

זאת על מנת ללמוד זה את זו ולפעמים אף "לשייף" מעט את הקצוות.

החיבור הטבעי בעיני הוא כזה שיש קליק מהרגע הראשון ולא סתם התרגשות רגעית שחולפת.

אלא כזה שמרגישים בבטן שזה האדם שחיפשת, בלי תהיות ובלי מחסומים.

גם אם יש פערים מסויימים מרגישים שזה בר גישור ומוכנים להתפשר ולהתגמש במקומות מסויימים.

אני יודע שזה נדיר כי לצערי לא מעט חוו אכזבות ואף טראומות וקשה להתנקות מהם.

הצלקות לא מגלידות והאינסטינקט המיידי הוא לשמור ולהתגונן, לבחון ולפעול באיפוק.

אבל לפעמים נוצרת התאהבות בדסמ-ית כשהאחד משלים את השניה בכל כך הרבה מובנים

שגם אם לא מסכימים על הכל הבסיס הוא הדדי ועם השאר מתמודדים לאורך הזמן (אנשים גם משתנים עם השנים).

אני אישית מעדיף להיפגע ולהתאכזב 1,000 פעמים ולא לאבד את התמימות והחיוביות לטובת הפעם ה-1 שבה הכל יהיה מושלם ומדהים.

מאשר להיות חשדן ופסימיסט ולא להיפגע אף פעם אך גם לפספס הזדמנות לאותו חיבור טבעי ומיוחל.