פאן סטאף

כעשרים דקות לפני הטעות שהיא עשתה הגענו לחדר.

אמרתי משהו שהצחיק אותה, אני כבר לא זוכר.

אני רק זוכר שאני נועל את הדלת והיא כבר בדרכה למיטה שלי מצחקקת. אומרת משהו.

כמו באותו ערב אני יכול מהר מאוד לדלג ולהפחית מחשיבות המהלכים שהתרחשו בין כניסתנו לחדר לבין הרגע שבו היא כבר מוצעת בפניי.

אחרי כל הקילופים של השכבות.

וכך היא על שוכבת על הגב מביטה בי, מצפה.

היא הייתה קטנה (1.65~) וקלה. מעט שחומה, חלקה לגמרי עם חזה עדין ומעט קופצני, רק מעט. נראה כל כך טעים.

ואני מרגיש את השניה הזאת

רגע לפני שאני מתנפל עליה בעיניים דולקות וגפיים חסרות מעצרים

יש שניה שבה היא פתוחה בפניי ומוגשת לי על מצע של סדין אדום.

גם דרך כל הוויסקי הסקוטי הזה שעשה מאמצים גדולים לטשטש אותי יכולתי להרגיש את השניה הזאת.

עכשיו הקצב אחר, היא כבר הוגשה.

אני מטפס על המיטה, על הבמה שלי.

מביט עליה מטה כמו אל תוך צלחת. בוחן כל מהמורה ושקע.

היא מוגשת לי. כבר ללא שום ברירה.

ברגע הבא בו הזיכרון / צלילות שמים אותי אני מחורר אותה עם האצבע באובר-אגרסיביות של אותו מדריך חסר סבלנות.

חוזר להכרה היא פרושה בפניי מוצעת מנידה בראשה בחוזקה מצד לצד כלא עומדת בויברציות שמטפסות בגבה.

חום גופה מטפס בי וגורם לי להבחין שגם אנחנו מוכנים.

אני וסר ג'ונסון ששבים בנוסטלגיה אל תקופות הכינויים, הנערות והשובבות בכל פעם שאני חוצה את הכוס המי יודע כמה-

רק אני והוא מבינים אותנו. מביטים בחיוך ואהדה אל תוך הלבן של העין. מחליפים מילה או שתיים כאילו היא לא פה בכלל - רק אחים יבינו.

אני עוזב אותה שם כמו לא עוזב ללא שום סימן מקדים ומפנה את גבי. מבחינתה הזמן עצר כרגע. מבחינתנו כל שניה יקרה מקודמתה.

הולך אל עבר המגירה הארורה.

המגירה הארורה שמזכירה לך גם ברגע הכי מסטול שלך שיש כוחות טבע שצריך להסתגל אליהם.

כוחות ההרגל הכינו אותי לזרמים הכינו את ידיי לאחוז בה כאילו הייתה