היא גדלה בצד הלא טוב של החיים, בין הדם שזרם והגלולות שנבלעו, המשקל שירד וההבנה שאין מה לחכות למחר.
לפעמים אני פוגש אנשים שאי אפשר להישאר אליהם אדישים, משהו במבט, באיך שהם נוגעים, כמו מלאכים שמסתובבים בינינו.
ואני... אני אף פעם לא הייתי מלאך, אף פעם לא נפלתי לצד הגרוע של החיים. אני הייתי ילד טוב מגבעתיים, לוחם בצבא, בכיתת חכמולוגים של מתמטיקה. אני שכל חיי עברתי כישלונות אבל כל מה שניסיתי הצלחתי, אני תמיד נמשכתי לאבדון הזה, לאנשים האלה, שרק גורמים לי לרצות לכתוב.
למה אני כזה? אני לא יודע. מה כל כך חסר בי שאני מחפש את השלם איפה שלא ישלימו, איפה שאי אפשר להכיל. אולי זה חלק מהיצר הרס עצמי שלי, אולי אני חושב, אני רוצה בת זוג שתהרוס אותי לגמרי, אני רוצה להרגיש דרך גופה מה זה להיות קרוב למוות, כי שם, קרוב לקצה, שם אתה הכי חיי.
לאחרונה סיימתי ספר שמספר על זוג הורים, שהאבא לקח את הילדים שלהם בן 6 לניווט והישרדות במדבר, משהו שמאוד מתאים לי לעשות. הילד ננשך על ידי נשך אפעה ומת, האמא נכנסה לדיכאון והאבא לא הוציא מילה יותר מפיו. האם מאשימה את האבא בסיפור, לא בפניו חסר וחלילה, אבל מול הקורא היא אומרת שזה אשמתו, והיא הייתה צריכה לדעת שבן אדם שכל הזמן הולך על הקצה יום אחד יהרוג את בנו.
ואולי אני חושב, זה גם הקארמה שלי, כל ההחלטות שלי, כל הניסיונות שלי ללכת על הקצה, אולי גם אני יום אחד יפגע בקרובים שלי, יפגע בעצמי, רק מחפש את הדרך להעניש את עצמי על דברים שלא עשיתי.
ואולי זה לא קארמה ולא גורל אלא בחירה, אתה יכול לבחור את הצורה שבה אתה רוצה לחיות את החיים, אולי להיות קרוב לקצה זה לא ערך אלא התמכרות, אולי אתה מכור למשהו כמו שברי סחרוף אומר, מכור להתרגשות, לאדרנלין, לסקס, לאנשים הפגומים, לסכנה, לכמעט מוות, לקצה. אולי מבחוץ זה רק נראה הרפתקני אבל בפנים זה משהו הרבה יותר הרסני.
ואיך אני יכול להזהיר את העולם מפניי? איך אני יכול לשמור על מי שקרוב אליי לא להיפגע?
המזל שלי בצבא, שכל הזמן היו מעייפים אותי מקורסים ותפקידים, ככה שלמרות כל הכישרון שלי נפלתי בין הכיסאות ואף פעם לא ממש הייתי מקדימה, כי אם הייתי מקדימה הייתי עושה איזה שטות וכבר לא הייתי פה יותר. אולי זה המזל שלי, שאני מוצלח, אבל אף פעם לא עד הסוף, תמיד כמעט, תמיד בערך, כמו בקצה הבניין אבל אף פעם לא עד הסוף.