שלוש שנים לאחר המוות של התינוק שאינני יודע את מקום קבורתו ואינני יודע את שמו, אני נולדתי. לא ברור מהיכן להוריי היו את הכוחות הנפשיים לנסות פעם נוספת, אבל אחרי שתי הפלות ומוות של תינוק, גדלתי להיות ילד שמפחד מהכל.
יום אחד בגן, הגננת הביאה גואש לבן וגואש כחול. אני הוקסמתי לגמרי מהצבעים והגננת שאלה מה יצא כשנשלב את שניהם ביחד. ישר קפצתי ואמרתי ירוק. הייתי אז בן שלוש, ואיך שצעקתי את המילה ירוק, כל הגן התחיל לצחוק. חזרתי הביתה בסוף היום וסיפרתי לאמא, היא הייתה המקום הבטוח שלי, את אמא אהבתי ועל אמא סמכתי. המילים הבאות שהיא אמרה לי, אלו הן המילים אשר קבעו את גורלי. המילים שגידלו אותי להיות הגבר שאני היום, הגואש הכחול והלבן, הצבע הירוק והמילים של אמא.
"בובישקה." קולה של אמי רך ושמן מטפס אליי דרך סולמות הזמן. "לענות בקול רם זה לא בשבילך, תן לאנשים אחרים להסתכן, חשוב שתשמור על שקט, עדיף לא לנסות דברים חדשים, זה הכי בטוח ככה. תזכור שבמשפחה שלנו אין הרבה מזל, לכן תשמור את המזל שלך אולי למשהו אחד כל החיים, בסדר?"
"בסדר, אמא." עצבות נפלה על הילד הצעיר שלא היה מסוגל לעכל את הסיטואציה. אמי, באהבה שלה חנקה את עתידי, קבעה במילים, שאת כל חבריי אנטוש, שתמיד אתבונן מהצד, שלא אקח סיכון.
אמא ראתה שאני עצוב, אז היא נגעה בראשי ולחשה לי.
"אם אתה חושב שאתה יודע את התשובה, אז תרשום בפנקס, בסוף היום תבוא אליי להראות לי ואז נדע ביחד אם צדקת או לא."
עוד בגן הצלחתי לכתוב כמה אותיות ומאז לא הייתי מנסה שום דבר, אבל לכתוב כתבתי.
