אבל כולם מתים לבד.
אפשר להתחבק ולהתבונן בעיניים קרות חמות, עוד לא החלטתי את הטמפרטורה של העיניים שלה, להתבונן ולא להבין למה אתה כל כך בר מזל, כל כך בר מזל שיש לך מישהי בעולם שמצליחה לראות אותך. כל השאר, כל התלונות שלה, כל התירתורים שהיא עושה לך, כל השבתות שישבת על הספה והסתכלת עליה לומדת, פשוט ישבת סופשים שלמים והתבוננת, השתעממת, העברת את הזמן, אבל היא הייתה שם והיא ראתה אותך. סוף סוף הייתה מישהי בעולם, מישהי שהיא שם בשבילך.
אבל כולם מתים לבד.
אז הסוף כבר ידוע אתם מבינים, אין תקווה אמיתית, לא יהיה סוף טוב, הסוף תמיד רע, ואם אתם חושבים שאתם בסוף טוב, אז פשוט אתם עדין לא בסוף. אבל כולם מתים לבד, גם אם מצאתם אחת את השני, גם אם זה הרגע שאתם מסתכלים ויודעים, מבינים, רואים כמה אתם חסרים, מצליחים למצוא צל אחת מתחת לשני, קצת צל מזוועות החיים. אז תנשמו ותרגעו, תזכרו את הרגעים האלה, אולי גם תבכו קצת, תבכו כי אתם יודעים איך זה יגמר. כל האושר הזה שבניתם וראיתם והשקעתם, סוף סוף אתה לא לבד, סוף סוף זה ביחד.
אבל כולם מתים לבד.
אתם תאהבו, ולמרות שיש סוף עצוב, עדין שווה לאהוב, בשביל כמה רגעים קטנים. תחיו 80 שנה בשביל נשיקה אחת עדינה, מבט חטוף, דמעה שקטה.