קראתי פוסט על מישהי שמשווה את עצמה למסעדת גורמה ומישהי אחרת לג'אנק פוד.
מודה שהתגובה הראשונה שלי הייתה להתעצבן. מי מת ומינה אותך למבקרת מסעדות ראשית בדיוק הא?
ספרתי עד 10, 20, 30 ובמאה בערך עצרתי לנשום ולחשוב.
אז זה נכון שזה עדיין מעצבן אותי כשסתם יורדים על מישהי בשביל לגרום לעצמך להרגיש טוב אך מצד שני אני אכולת קנאה.
למה? כי לה יש משהו שלי מעולם לא היה. בטחון עצמי מופרז. לא שהייתי רוצה להסתובב עם האף בשמיים אבל בהחלט הייתי רוצה להיות מסוגלת לחשוב על עצמי כעל מסעדת גורמה. אני לא חושבת שאני מזללת מזון מהיר, יותר לכיוון של הפאב השכונתי, זה שאתה יכול לרדת בטרנינג ונעליי בית, או המסעדה הביתית שאת הולכת לאכול את המרק/קציצות/ממולאים של אמא.
איך מגיעים למצב כזה של בטחון עצמי? זה משהו שנולדים איתו? או שמא יונקים את זה עם חלב אמנו? יכול להיות שההורים שלה כל הזמן חזרו ואמרו לה שהיא הכי יפה/חכמה/מוצלחת/שקר כלשהו עד שהיא מאמינה בזה בעצמה למרות שלא תמיד יש לזה אחיזה במציאות?
מה שלא תהיה הסיבה - I want what she's having!!
