רכיבה נכונה מונעת אסון

אבל לא כזה שאפשר לשלם איתו לזונה וחבל.

הלכה לאיבוד

המוצא הישר יבוא על שכרו.

נ.ב.

יש לה ד"ש מאבשלום קור.

של אסם

אבל לפעמים זורם עם אחרות.

מה שמוכיח שמחשבות מלוכלכות קלות מהאויר.

אני בעד ואם מדובר בנשים, אני בעד כפול.

רק אם הנשים יואילו למחות בבוץ. אולי אפילו בתחתונים וחזיה? לא חייבות.

אחת הפנטזיות הידועות היא פנטזית האונס. אני לא מדבר על מימוש מתואם של פנטזית אונס. אני מדבר על חטיפה ואונס אמיתיים.

רק שיש שתי בעיות בנושא:

א. החוק

ב. המוסר

הסעיף הראשון זה לגמרי עניין של סיכון מחושב. כלל הברזל תופס גם כאן: "אפשר לעשות הכל אבל אסור להיתפס". אם מתבצע תכנון מדוקדק ורציני, אפשר להוריד את רמת הסיכון בצורה משמעותית. כך שהחוק למי שיש ביצים, לא מהווה בעיה משמעותית.

הסעיף השני נוגע לעניין המוסרי. הפגיעה באדם אחר, נתפסת כמעשה לא מוסרי. ואת התפיסה הזו אני רוצה לאתגר.

1. האדם הוא תוצר אקראי של האבולוציה.

2. לאחר המוות אין כלום.

3. האדם חי כדי להנות.

4. המוסר מגביל את האדם.

בגלל סעיפים 1 עד 3, המוסר אינו פקטור אמיתי. זו אשליה אותה יצרה החברה על מנת "למשמע" את הפרטים בחברה וזאת בכדי ליצור סביבת מחיה בטוחה יחסית. הרעיון בבסיסו של המוסר הוא תועלתני ולא כפי שהחברה מנסה להציג אותו כערך העומד בפני עצמו. ולכן יש לי אינטרס שכולם, חוץ ממני, יהיו מוסריים. אבל אין לי שום אינטרס להיות מוסרי בעצמי.

מוסר תועלתני אינו בעל ערך כפי שמציגים אותו. ואם אני מפיק תועלת מפגיעה באחרים יותר מאשר מלהיות "מוסרי", אין בכך שום בעיה. כמובן, כל עוד לא נתפסים.

כך שכל מה שנותר זה רק לבחור קורבן ראוי ולתכנן.. תכנון יסודי מונע בעיות עתידיות. תשאלו את הפרופסור.

עברתי לא מזמן ליד כלא השרון והתאפקתי מלשחרר כמה יריות לכיוון.

כל אשה שתשהה במחיצתי מספיק זמן, תגלה עד כמה אני מקסים. באמת.

הבעיה שאף אחת לא נשארת מספיק.

לי אף פעם לא היתה בעיה בלהבין נשים. הבעיה זה להבין אנשים. אשה או גבר, זה לא באמת משנה. הספרות המקצועית טוענת שהשונות בתוך הקבוצה גדולה מהשונות בין קבוצות. כך שמבחינתי אני מסתכל על כל אשה לגופה. בתנאי שהוא מושך אותי, כמובן.

רוצה להבין אשה? תילמד אותה. רק שזה דורש סבלנות ואני לא ידוע בה. כך שאני לא מבין נשים. רק משתמש בהן.

היא הרגיזה אותי. אבל זה החלק הקל. לא קשה להרגיז אותי.

אמרתי לה להגיע בשש ואכן כפי שלימדתי אותה, ב 18:00 בדיוק נשמעה נקישה בדלת. פתחתי אותה והיא עמדה שם מביטה בי. יודעת כמה אני כועס. שניה אחרי, המבט שלה הוסט. על ידי סטירה.

"עופי מכאן" פלטתי וסגרתי את הדלת. חזרתי לסלון והתיישבתי על הכורסה. בוהה במסך הכבוי. דקות ספורות חלפו ונו באמת, חשבתי לעצמי. אני שונא לבזבז חומר טוב. היא בטח כבר הספיקה להגיע לרכב שלה כשהיא ענתה לשיחה ממני. "תגיעי מיד" וניתקתי.

לקח קצת זמן אבל שוב נקישה נשמעה בדלת, אולי קצת יותר החלטית מהפעם הקודמת. פתחתי את הדלת והיא נעצה בי מבט של רוצחת. "לקיר" אמרתי במבט שטוח. היא עמדה עוד שני רגעים עם המבט הזה ואז הזדחלה פנימה, ניגשה אל הקיר, הפשילה מכנסיים בזמן שסגרתי את הדלת. הורידה את תחתוניה אל אמצע הירכיים. התכופפה קדימה, ידיים ישרות נתמכות בקיר והגישה לי את ישבניה.

איפה לעזאזל החגורה שלי עכשיו