מעבר להרי החושך

העולם... הוא ג'יפה.
באמת.

אבל אני עדיין מרשה לעצמי לחלום על הפעם ההיא שאמרת שאני יכולה להיכנס מתחת לשמיכה שלך. להתכרבל ולהרגיש בטוחה.

זה יעבור לי מתישהו?
יש בכלל תקנה לאנשים כמוני?

בהתחלה הייתי רואה את הפרקים החדשים של זהו זה. אחר כך גיליתי שרוב הפרק אני מחכה לשיר. ואז כבר מצאתי את עצמי פשוט מריצה קדימה ומחפשת את השיר (יש לו מקום די קבוע) אחר כך גיליתי שהוא עולה די מהר גם בנפרד.

אז השבוע נראה לי שבחרו את השיר במיוחד בשבילי.

כולנו זקוקים לחסד,
כולנו זקוקים למגע.
לרכוש חום לא בכסף,
לרכוש מתוך מגע.
לתת בלי לרצות לקחת
ולא מתוך הרגל.

כמה כואב לדעת שויתרתי על אחד המקורות הכי פשוטים וחזקים לזה. אבל אם אני לא אגן על הילדים שלי, מי יעשה את זה?

תהנו...

ואולי פעם יהיה לי קשר קדוש.
אמיתי כזה.
כמו איתו, אבל עד הסוף.
בלי פשרות.
אני אהיה לגמרי שלו, והוא לגמרי ידאג לי.

כמו פעם
כמו שאולי נולדנו ונועדנו להיות.

היום אנשים נזהרים מלהשתמש במילה "בעל". אבל במקור, כשהכל בסדר והעולם מתוקן, יש בה כל כך דיוק ויופי... חבל שמפחדים ממנה.

אולי זה יהיה איתו. אולי יהיה עם מי ששייכת לו כרגע באופן רשמי, אולי מישהו אחר. אבל פעם יהיה לי קשר כזה. חייב להיות.

אני מגיעה ממקום שבו סקס הוא דבר טהור קדוש. כי כשהוא מגיע עם חיבור אמיתי הוא פשוט שמיימי. אלוהי.
אולי זאת הסיבה שיש כל כך הרבה מצוות סביב זה. כדי להראות לי כמה זה דבר קדוש וחשוב.
אבל כשמישהו מגיע מבחוץ, ומתייחס למיניות שלי מחוץ למסגרת הקדושה, זה פוגע. זה פוגע בסקס, זה פוגע במקדש האלוהי הזה שיש ביני לבינו.

אני חושבת שהייתי צולחת את הפגיעה האולי קטנה הזאת, אם היא היתה חד פעמית, ואם החצי השני של המקדש הזוגי, החייל והשומר שלו, היה עומד לצידי ומרחיק כל מי שלא שייך לשם.

אבל לצערי הרב הוא התבלבל. ולא ידע מי שייך פנימה ומי החוצה... ואני נאלצתי לקחת את התפקיד שלו ומלאתי אותו בצורה היסטרית ומגושמת להחריד, כמו אישה...

עם הימים ועם הכאבים משהו בי נעשה מחוספס יותר. אני מאבדת את העדינות שהיתה בכאב הראשוני. הכל גס עכשיו. הכאב מעורבב ומעורר בחילה, ובעיקר מרגיש כמו בוץ, דביק ושוקע. זה כבר לא רק כואב, זה גם פשוט רע. 

סתם ככה כי החיים אלימים. אכזריים. 

ואני לא בנויה לזה. באמת שלא. 

רק שאלה החיים עצמם, אז אין אף אחד שיציל אותי, יחביא אותי או ילמד אותי איך להיפגע פחות. 

כי אלה החיים עצמם, ובסוף כולנו מתים לבד. 

אני לא יודעת איך זה אצלכם, אבל אצלי פורים זה גם חג של אמת כזאת, שיוצאת עם יין או בלי יין ובכל מקרה העולם לא יכול בדרך כלל לעמוד בה בלי החג הזה...

פעם הייתי בוכה בפורים. זה היה מקרבת אלוקים. באמת. השנה בכיתי כבר אחרי הקריאת מגילה של הערב, וזה לא היה בכי של אושר או דבקות בה'...

האמת עוד לא בהירה לי עד הסוף, אבל היא כנראה כואבת. והלוואי שהכל יתבהר ויתברר ויתהפך לטובה!

פורים שמח!

אתה יודע, כשהכרתי אותך, לאט לאט הכאבי ראש שלי הלכו ופחתו. כאילו עצם המחשבה על מקום בטוח ונעים להניח בו את הראש, די בה כדי להעלים את הכאב ראש. 

עכשיו יש לי כאב ראש. מטורף. והחג המשוגע הזה בקושי התחיל. ואיזה פסיכי זה לצוות על אנשים פשוט להיות שמחים.

יש לי תחושה שהנהג של האמבולנס מחיצה הוא "משלנו". מכאן. אבל לא שאלתי

אבל השאלה היא מה זה אומר עלי עצם זה שהסכמתי שוב לעלות על אמבולנס מחיצה, ועוד בהתנדבות 🤦🏻‍♀️. 

בא לי שרק תבוא ותאסוף אותי אל תוך הידיים שלך. תרשה לי לטבוע בחזה שלך ובדמעות שלי. שארגיש לרגע בטוחה ומוגנת...

אני לבד.
כל כך לבד.
טובעת בתוך עצמי.