מעבר להרי החושך

לבעלי יש קישור לכאן. לבלוג שלי. אבל נראה לי שמעולם לא השתמש בו. כנראה שכבד מדי. חשוף. מסובך. שונה. עוצמתי...
אבל אתה, אני יודעת שקראת פה פעם. ונדמה לי שמזמן אתה כבר לא.

אז אני ארשה לעצמי. לבכות את כל מה שהשתדלתי (אולי לא בהצלחה גדולה) להסתיר בהודעות ששלחתי לך.

הכל נשרף לי מבפנים. יודעת שהכאבתי. שונאת להכאיב. עוד יותר שונאת לא לדעת למה. ועוד יותר שונאת לגשש באפילה. לנסות ללמוד אותך בלי לדעת על מה אני דורכת ואיפה פוגעת.

יודעת שפגעתי במשהו. אדם לא מתעצבן על משהו שהוא אדיש כלפיו. זה בסדר לא להיות אדישים. למרות שאמרנו מליון פעם שאתה כן. רק פשוט תגיד לי מה. כדי שאשתדל לא לדרוך שם יותר. כדי שנוכל להמשיך לנסות להיות אדישים. כדי שגם אני אולי אוכל פעם להיות... כי אני יוצאת מדעתי כשאני מכאיבה לאחר. ועוד יותר כשלך...

אני מניחה שאתה כבר לא קורא כאן. כתבתי לך מספיק בפרטי. אבל הלב שלי נשרף. וחייבת לצרוח את זה. לצעוק את זה. לבכות.

נוסעת.

כי צריך. 

גדלתי על יד חיפה

גרה עכשיו על יד ירושלים. 

באמצע גרתי שנה על יד תל אביב. 

אני חושבת שיהיה קשה לתאר את האהבה והפחד. ובטח כשהם ביחד... 

הגשם שירד הבוקר עוד הפעים אותי. הזיז משהו בלב.
שזה נחמד ומרגש, אבל אומר גם שעוד לא הצלחתי להקפיא אותו. וזה כבר קצת רע. כי אני לא במקום שיש בו סבלנות לרגשות.
והכמיהה והצמא שעוד פועמים בי, הם פשוט עוד מעמסה בקרב של החיים. 

שוב שמו אותי לדגום בדרייב אין. קרוב לטבע. 

בדרך לפה כבר יצאו לי כמה דמעות. שמחתי בהן. כבר כמה ימים ארוכים וקשים שלא בכיתי. 

אני מתגעגעת

בא לי לדמיין איך אני הראש שלי מונח בידיים שלך. איך טוב ובטוח שם, ונעים ורגוע. אולי קצת מרגש. 

כבר למדתי להיזהר מדמיונות נעימים. הם כואבים כל כך. אבל ידעתי את זה גם לפני שהכרתי אותך, ובכל זאת הצלחת להפיל אותי אל תוך האשליה המתוקה הזאת... האשליה שלי ושלך. ביחד. 

הכי אני רוצה עכשיו זה לשכב על האדמה ולבכות. לתת לדמעות לחלחל כמו הגשם. ממש בא לי שהן יספגו בקרקע ולא בכרית/טישו/הלחי שלי. 

אבל אני בין המון חברים, שלא יודעים את הסערה שלי. לא מכירים. לא מבינים שגם כשאני מחייכת לנדגמים, בפנים אני קרועה למיליון חתיכות קטנות. 

ואין מי שירכיב

(יש מי שרצה. אבל הרחקתי... הקשר איתי בלתי אפשרי וזה כואב לכולם)

הלב רוצה את העבמ המדהים שהכרתי

והשכל...

השכל גורם ללב לבכות

למדתי לא מעט מחשבת ישראל.
לא באוניברסיטה. זאת אומרת גם באוניברסיטה... במדרשה של בר אילן. אבל גם בהרבה מקומות אחרים. למדתי לשמה. לעצמי...

יש לי תפיסה לגבי כל מיני דברים ביהדות. אחת מהן זה כמובן לגבי גן עדן וגיהנום.

ידעתם למשל שההתעסקות של היהודים עם החיים שלאחר המוות התחילה בבית שני?
בתנך זה לא מופיע...

כשאני מדמיינת גן עדן, אני מדמיינת תחושת סיפוק. קירבה לה' ולעצמי. ידיעה שהצלחתי. שעשיתי את הדבר שנכון לי ולעולם. עונג שמיימי.

כשאני מדמיינת גיהינום אני מדמיינת תחושת החמצה נוראית. לא מכירה אש יותר שורפת מתחושת ההחמצה.

אז להכיר אותך, להריח טיפה, מרחוק. לתת ללב לרגע...
ואז לדעת שלא.

זה גיהינום עלי אדמות.

העולם... הוא ג'יפה.
באמת.

אבל אני עדיין מרשה לעצמי לחלום על הפעם ההיא שאמרת שאני יכולה להיכנס מתחת לשמיכה שלך. להתכרבל ולהרגיש בטוחה.

זה יעבור לי מתישהו?
יש בכלל תקנה לאנשים כמוני?

בהתחלה הייתי רואה את הפרקים החדשים של זהו זה. אחר כך גיליתי שרוב הפרק אני מחכה לשיר. ואז כבר מצאתי את עצמי פשוט מריצה קדימה ומחפשת את השיר (יש לו מקום די קבוע) אחר כך גיליתי שהוא עולה די מהר גם בנפרד.

אז השבוע נראה לי שבחרו את השיר במיוחד בשבילי.

כולנו זקוקים לחסד,
כולנו זקוקים למגע.
לרכוש חום לא בכסף,
לרכוש מתוך מגע.
לתת בלי לרצות לקחת
ולא מתוך הרגל.

כמה כואב לדעת שויתרתי על אחד המקורות הכי פשוטים וחזקים לזה. אבל אם אני לא אגן על הילדים שלי, מי יעשה את זה?

תהנו...

ואולי פעם יהיה לי קשר קדוש.
אמיתי כזה.
כמו איתו, אבל עד הסוף.
בלי פשרות.
אני אהיה לגמרי שלו, והוא לגמרי ידאג לי.

כמו פעם
כמו שאולי נולדנו ונועדנו להיות.

היום אנשים נזהרים מלהשתמש במילה "בעל". אבל במקור, כשהכל בסדר והעולם מתוקן, יש בה כל כך דיוק ויופי... חבל שמפחדים ממנה.

אולי זה יהיה איתו. אולי יהיה עם מי ששייכת לו כרגע באופן רשמי, אולי מישהו אחר. אבל פעם יהיה לי קשר כזה. חייב להיות.

אני מגיעה ממקום שבו סקס הוא דבר טהור קדוש. כי כשהוא מגיע עם חיבור אמיתי הוא פשוט שמיימי. אלוהי.
אולי זאת הסיבה שיש כל כך הרבה מצוות סביב זה. כדי להראות לי כמה זה דבר קדוש וחשוב.
אבל כשמישהו מגיע מבחוץ, ומתייחס למיניות שלי מחוץ למסגרת הקדושה, זה פוגע. זה פוגע בסקס, זה פוגע במקדש האלוהי הזה שיש ביני לבינו.

אני חושבת שהייתי צולחת את הפגיעה האולי קטנה הזאת, אם היא היתה חד פעמית, ואם החצי השני של המקדש הזוגי, החייל והשומר שלו, היה עומד לצידי ומרחיק כל מי שלא שייך לשם.

אבל לצערי הרב הוא התבלבל. ולא ידע מי שייך פנימה ומי החוצה... ואני נאלצתי לקחת את התפקיד שלו ומלאתי אותו בצורה היסטרית ומגושמת להחריד, כמו אישה...