מעבר להרי החושך

היום לא בכיתי בכלל. אבל זה מרגיש כאילו הכל תקוע לי בפנים. כאילו עוד רגע החזה שלי יתפוצץ וכל הדמעות יעופו. 

אני רוצה לברוח. 

לא יודעת ממי או ממה 

לא יודעת איך או לאן

פשוט לא טוב לי

ורוצה לברוח אל מקום אחר. 

מקום בטוח כזה שאפשר להסתכל בו על העולם מבחוץ. 

(הדיבור על החללית ממש מגרד לי כאן. אבל מוטב שאשתוק) 

לילה שקט שיהיה לכם

הוא שוטר ויש לו אקדח! 

והשכנה שלו פמניסטית. 

פותרת את הפחדים כמו שלמדתי בגן חובה. 

לפני רגע הייתי ראש צוות.
המשימה אמנם לא היתה ענקית וסוערת... אבל אני הייתי אחראית.
ואנשים ידעו מה לעשות, ואם לא ידעו, הם שאלו אותי. והייתי חזקה וחכמה ויודעת. ורגועה.

וזהו.
יצאתי מהתחנה.
אני מחכה לפגישה לא ברורה עם המשפחה של המטריד.
מתפללת שהוא לא יבוא.
והאישה היודעת והחזקה ממקודם נעלמה לחלוטין. יש פה אישה מפוחדת, שמסתירים ממנה פרטים, והיא מבולבלת ולחוצה ומציגה תסמינים של התקף חרדה קלאסי.

ואני שתיהן.
ועברו רק רבע שעה והכמה מטרים שבין התחנה של מדא ירושלים לתחנה המרכזית.

או יותר נכון לא סומכת על העוקבים שלי שם. 

אז תאלצו לסבול את הבכי וההרהורים שלי פה. גם אם הם לא קשורים לזוגיות, לכלוב או לבדסמ. 

מי שלא כיף לו כמובן מוזמן לדלג הלאה. 

אז...

נניח שחס וחלילה אדם מת. נפטר. אפילו בשיבה טובה. הגיוני לכאוב את לכתו?
יופי.

הייתם באים אל המשפחה האבלה שלו ומספרים להם ש"היתה שואה, אז כנסו לפרופורציות"? או לחלופין, מספרים לאות הזדהות על הדג זהב שלכם שמת לפני 5 שנים?
מה? לא הייתם עושים את זה? בטוחים?

כי זה מה שעושים כל אנשי המקצוע בלי יוצא מן הכלל כשמספרת להם על הטרדה מינית.
הטרדה פשוטה. לא אונס. אבל גם לא "שום דבר" פשוט הטרדה. פשוט וכואב.

ואני משתתפת בצערן של המטפלות שעברו אונס או שגברים התנהגו אליהן בחוסר נימוס שלא קשור לנשיות שלהן. אני באמת מצטערת לשמוע. אבל לא הגעתי עד אלייך כדי לשמוע שמה שעברתי הוא כלום. זה לא מה שירפא אותי.

אין לראות בדברי זלזול בחיי דגי הזהב, כן? אני עוד כואבת את לכתו של אחד שמת לפני יותר מעשור...

כבר נמס השלג בהרים, זה נכון,
תשכחי את כל אשר היה,
מספרים בעיר שלבבך הוא קרחון,
ועל כן קוראים לך שלגיה.

צריך להתרחק.

וזה כנראה לטובתי. 

הלהתרחק הזה.

ה-להיעלם... כמה שפחות להיות, זה יותר טוב.

זאת חוויה מטלטלת. מערערת.
כי הוא זה שעודד אותי להיות.
לתת לעצמי מקום, להאמין שמגיע לי.
הוא נכנס לי ללב בלי שהרגשתי.
פשוט היה שם. מהר וחזק.
אולי גם הוא לא שם לב כמה הוא מילא אותי. כמה הוא זקף את קומתי. כמה הייתי קמלה לפני שהגיע. כמה אני נובלת עכשיו.

כמה פשוט הייתי בזכותו
וכמה החוויה הזאת של להיעלם ממנו, היא פשוט להיעלם גם מעצמי.

 רק הדמעות הן תוצאה של הורמונים. כי עכשיו ממש בא לי לבכות והן תקועות. 

פתאום מבינה שרוצה שיהיה לו טוב, וכנראה שהכי טוב שיכולה לעשות לו זה להתרחק. 

וזה כואב. כל כך...

לכל דבר יש את הזמן שלו. וכאישה יש לי את הלוח זמנים שלי... 

אני לעולם לא אדע אם בכיתי בלי הפסקה רק בגלל ההורמונים, או גם בגללו, או אולי, מן הסתם, זה שילוב... והכי מסקרן מה השפיע יותר. 

אבל זאת שאלה שכנראה לעולם לא תהיה לי עליה תשובה. 

בכלופן, ההורמונים משתנים, והיום גם היה לי יום קצת קרבי, אז לא בכיתי (רק כמה דמעות מוקדם בבוקר) ואני לעולם לא אדע למה. 

אז אולי זה הזמן לשיר שנשמע יותר אופטימי. אז מה אם אולי כל הסיפור, על הרע והטוב שבו,  זה ההורמונים 🤷🏻‍♀️

חלק מהזמן היו בי חששות על מה
שרציתי להגיד ולא אמרתי אולי כבר לא אומר
בחלון קטן מולי בוהה בפנסי הרחוב
איך ביום הם בודדים ואיך בלילה הם שבים לחיות
ולפעמים זה גם קורה לי בלילות
לחשוב על כל מה שרציתי להיות
ולפעמים זה מן חיוך כזה מוכר
שעוזר לי להשלים עם שנגמר
לפעמים כשסתם צופה על הבנות
כל כך קשה לי להחזיק את הדמעות
כל אלה בגווני סגול ירוק
מזכירים לי שהטוב כבר לא רחוק
הוא כבר לא רחוק...
נה נה נה נה...
נה נה נה נה נה...
נה נה נה נה נה נה...
נה נה נה נה...
נה נה נה נה נה...
נה נה נה נה נה נה...
חלק מהזמן היו בי החלטות ברורות
שאני מתחילה לשמוח להרפות מכל מה שכבר לא
בחלון קטן מולי בוהה בעיר הישנה
שאהבתי לאהוב היא אהבה אותי בחזרה
ולפעמים זה עוד קורה לי בלילות
לחשוב על כל מה שרציתי להיות
ולפעמים זה מן חיוך כזה מוכר
שעוזר לי להשלים עם שנגמר
לפעמים כשסתם צופה על הבנות
כל כך קשה לי…

אני חושבת שקיבלתי את השיבוץ הכי קרבי שיכולתי לדמיין לבוקר קפוא כזה... ומקווה שנצליח לחזור הביתה בסוף היום. 

אבל הקרב הקטן (והקררררר) הזה עושה לי טוב. כאילו, חוצמיזה שאם אני אמשיך לכתוב  לכם ברוח הזאת לא ישארו לי אצבעות, הקושי מצמיח, או יותר נכון משכיח. הרפתקאה קטנה ומטופשת זה בעצם כמה שעות של שקט. 

אז תודה למשבץ היקר שהחליט להתעלל גם בי ⛄

וחורף טוב לכם 🤗

אני עוד בוכה בגללו

אתמול במקלחת

ואז, אחרי שהתעוררתי מכאב ראש, כשלא הצלחתי להירדם, פרצתי בבכי ממש. נזכרת איך פעם היה שואל לשלומי וזה הרגיש כאילו הוא באמת רוצה לדעת. הוא היה קורא גם כאן, למרות שסיפרתי לו כל מה שעוברת, רק כדי לקבל עוד תחושה לגבי. 

ידעתי שזה ייגמר ככה. שאני אתנפץ לחתיכות קטנות. לא ידעתי עד כמה קטנות. ועד כמה זה יכאב. פחדתי מהכאב הזה. כתבתי לו עליו כבר בהתחלה. 

וזה הגיע. חזק יותר ממה שחשבתי. 

יש לי ילדים. ונתתי למישהו זר לנפץ לאמא שלהם את הלב. כמה אגואיסטית יכולתי להיות? 😥