מעבר להרי החושך

לפחות יש מישהו ששמח כשנפגשים. 

שיכול לדחוף כל מי שמנסה לגעת בי

שמושך אותי לחדר ואז סוגר את הדלת

שדורש להיכנס איתי לשירותים. 

שהשד שלי הוא רכושו הפרטי... 

והחיוך שלו כובש. 

הוא לא באמת ממלא את מה שחסר, אבל מאוהבת בקטנצ'יק שלי 😍

זה בא בשלבים

1. מכיוון שאני נוסעת לא מעט להורים... אני גם בווצאפ חובשים כוננים ביישוב שלהם. 

אז הערב זה הלך ככה:

הודעה על מחוסר (בראש שלי: בטח התעלף. מקסימום התקף אפילפסיה) 

הודעה על החייאה במקום (בראש שלי: בטח זה לא מישהו מהמשפחה שנתנו את השם שלה בתור כתובת. בטח זה סתם מישהו שעבר על יד. אורח. לא תושב היישוב) 

הודעה על  x

טלפון בהול לאבא לשאול מה שלום השכנים. 

2. בשיחת נוסטלגיה עם חבר מאחד הפורומים של כיפה, הדרדרנו לשיחה רצינית על פסיכולוגים, פסיכיאטרים, וכדורים בכמות גבוהה בהרבה מהמינון 🙈

אמרתי לו שהידע שיכולה בינתיים לתרום על כפר שאול כולל בעיקר את מצב האפים שלהם (נכון ללפני חודשיים בערך) ואת זה שמרגישים שבניגוד לדיירים, הצוות לא מאוזן תרופתית (אבל חולה עליהם. על כולם) 

3. התכתבות עם מישהו שיכל להיות פסיכולוג טוב, אבל החליט להיות פסיכולוג של מחשבים 🤷🏻‍♀️. הוא הרגיע אותי לגבי הפלאפון שלי שהראה סימני שיגעון קלים. (ונתן הוראות לעזרה ראשונה... מומלץ לכולם) (ותודה! 🌷)

4. אבא אמר שמי שכתבו בקבוצה של הכוננים שבבית שלו... אז זה... לא אורח. 😥

אני חושבת שהמצברוח שלי השתנה, אבל קשה לי להגדיר אותו עכשיו. בכולופן כנראה שבקרוב צריכה לקום, אז לילה טוב לכם, השפויים והשפויים פחות. 

שמרו על עצמכם

זה קצת מסוכן לכתוב פה על זה, 

אבל עכשיו זה עצם הכאב שבדחייה. 

שלא רוצים אותי, ולא חשוב איזה תירוצים והסברים אני אתן לזה. 

כולם נכונים וכולם הגיוניים. 

וזה לטובתי בסוף

אבל זה עדיין מרגיש כמו שזה נשמע

מי שמכיר קצת יותר, לא רוצה אותי. 

ולהרגיש לא רצויה זה ג'יפה

אני חושבת שאדרנלין עושה לי טוב. 

מניחה שאני לא היחידה פה. 

רק אם אפשר בפעם הבאה יולדת, במקום בן 4 עם פגיעת ראש, זה יהיה נחמד. תודה! 

יש קבוצה בווצאפ, של אודליה ברלין (היא זמרת מוכרת בעיקר לבנות המגזר 😉) שבה היא שולחת כל שבוע שירון עם שירים לכבוד שבת, שאיכשהו הם גם קשורים לפרשה. 

השבת זאת שבת משפטים, בה בין השאר קוראים את ההלכות של עבד עברי. 

אז היא שמה שם שיר. 

שמדבר על שייכות. 

חיפשתי את הביצוע, אני אביא אותו פה, למרות שהיה לי קשה להתחבר אליו. זה נשמע ככה יותר כמו תפילה מאשר שיר, אבל אולי לזה התכוון המלחין. 

אבל המילים... של ברטולד ברכט, תרגום של נתן זך. 

המילים מקסימות. פשוטות ומקסימות. 

הנה: 

יהי הכל
שייך לכל שיוכל
להטיב עימו
שיוכל להטיב עימו

הילד לאישה האימהית
למען יגדל
העגלה לעגלון הטוב
למען ינהג בה היטב
והאדמה, למשקים אותה מים
למען תתן פריה בעיתו

זאת המטרה של בעלות על מישהו או משהו. להיטיב. להוציא את הטוב שבכל אחד או בכל דבר. 

איך אומרים אצלנו בסוף דבר תורה? שנזכה... 

הבכי כמעט נעלם

ובבת אחת. 

אולי זאת העייפות

אולי דברים שפשוט צריך לעשות. 

אולי כי הוא יקר ואין ממנו הרבה. 

אני עכשיו כותבת, ושוב הדמעות מאיימות להתפרץ. אחרי שעות שהן לא... אז אולי זה קצת דבילי מה שכתבתי. 

אולי זה בכלל קצת דבילי לכתוב.

כי אי אפשר באמת.

כי לא נגמר באמת.

כי הוא זה שלימד אותי שוב לחלום...

גם כשהחלום כואב. 

ברחו כמה דמעות

קשה לי לבכות בפומבי

מה זה היה?

מה ישאר?

ומה יהיה... 

כבר אמרתי שאני מבולבלת? 

I'm not a man of too many faces
The mask I wear is one

לא יודעת למה ומאיפה זה בא לי. הרי אני לא מסתדרת עם אנגלית אני. אבל לומדת להפסיק לשאול שאלות. 

זאת המנגינה כנראה. והגיטרה. ומשפט אחד שהבנתי ונגע בי. 

אבל חייבת איזה שיר או שניים להירגע עליהם. 

וביותר דפוק, אבל גם מתאים

אני לא אשים את השיר של ההתחלה. כי זה לגמרי לא מעגל שנסגר. גם לא באמת איזה סוף. רק קצת שינוי... לבינתיים... 

(ואל תבקשו ממני הסברים על הדברים שכתבתי כאן) 

כהתרת הספקות

היה כאן מישהו. שלכמה שבועות פשוט אהב אותי. או נתן לי להאמין שהוא אוהב.

החום שלו ריפא אותי.
הביטחון שהשרה נתן לי כח.

פתאום הבנתי כמה כח יש לאהבה.
כמה פרחתי בשבועות האלה. חזרתי ללימודים, הייתי פי 10 עם הילדים...
כמה כולם רצו להתקרב אלי, פשוט כי הייתי זוהרת.

אני אישה נשואה. יש לי ילדים קטנים. ואני בלב שלי... קצת טוטאלית. שיתפתי אותו שפוחדת שזה יפרק את הבית. והוא לאט לאט, בלי להגיד, פשוט הנמיך את הלהבות.

אני לא הבנתי. וגם כשהסביר לא הפנמתי. שזהו.

עד שהיום התחננתי שיגיד כבר במפורש, שאני אוכל לבכות ולהתאבל כראוי. כדי שאני אקבור עוד חלום.

כן.
בגללו חזרתי לחלום.
ואני כבר כמה חודשים על סף בכי בגלל החלום הזה. והיום סוף כל סוף הבכי יצא.
ועכשיו אני יודעת כמה חלומות כואבים וכמה כח יש לחום ואהבה.

אין שמחה כהתרת הספקות.

לא יודעת אם יש מישהו שיצליח לגרום לי להרגיש כמו שהוא גרם לי (עוצמות יותר חזקות ממה שבעלי גרם, וזה עוד מרחוק) וגם לא יודעת אם יהיה לי האומץ לתת למישהו לנסות.

רע לי עכשיו.

עד שהעזתי לחלום ולהתחמם טיפה, עד שהיתה לי סוג של תקווה מפחידה ונעימה ביחד, אני קוברת אותה.
אבל לפחות לא נקרעת בין מאות סימני שאלה.

תודה
🌷

נראה לי שהיא מרגישה קשה יותר כשמוקפים באנשים

לא. לי היא לא עושה טוב...

לא יודעת איך זה קרה, כנראה הפז"מ (לא הגיל שלי. הפז"מ בדגימות 🤦🏻‍♀️) 

אבל לאט לאט שמים אותי יותר ויותר בתור מפקדת משימה. 

ובא לי לצעוק ולצרוח, השתגעתם?!?!? אני? מפקדת? ועוד על דגימה?!?!? 

אני צריכה שיובילו אותי. שיגידו לי. שינחו. שידריכו. 

איך מפקדת? 

אני אוהבת להיות קטנה כזאת. לעשות מה שצריך ושיהיו מרוצים ממני. 

אבל פקודה מלמעלה זאת פקודה 🤦🏻‍♀️