מעבר להרי החושך

עם הימים ועם הכאבים משהו בי נעשה מחוספס יותר. אני מאבדת את העדינות שהיתה בכאב הראשוני. הכל גס עכשיו. הכאב מעורבב ומעורר בחילה, ובעיקר מרגיש כמו בוץ, דביק ושוקע. זה כבר לא רק כואב, זה גם פשוט רע. 

סתם ככה כי החיים אלימים. אכזריים. 

ואני לא בנויה לזה. באמת שלא. 

רק שאלה החיים עצמם, אז אין אף אחד שיציל אותי, יחביא אותי או ילמד אותי איך להיפגע פחות. 

כי אלה החיים עצמם, ובסוף כולנו מתים לבד. 

אני לא יודעת איך זה אצלכם, אבל אצלי פורים זה גם חג של אמת כזאת, שיוצאת עם יין או בלי יין ובכל מקרה העולם לא יכול בדרך כלל לעמוד בה בלי החג הזה...

פעם הייתי בוכה בפורים. זה היה מקרבת אלוקים. באמת. השנה בכיתי כבר אחרי הקריאת מגילה של הערב, וזה לא היה בכי של אושר או דבקות בה'...

האמת עוד לא בהירה לי עד הסוף, אבל היא כנראה כואבת. והלוואי שהכל יתבהר ויתברר ויתהפך לטובה!

פורים שמח!

אתה יודע, כשהכרתי אותך, לאט לאט הכאבי ראש שלי הלכו ופחתו. כאילו עצם המחשבה על מקום בטוח ונעים להניח בו את הראש, די בה כדי להעלים את הכאב ראש. 

עכשיו יש לי כאב ראש. מטורף. והחג המשוגע הזה בקושי התחיל. ואיזה פסיכי זה לצוות על אנשים פשוט להיות שמחים.

יש לי תחושה שהנהג של האמבולנס מחיצה הוא "משלנו". מכאן. אבל לא שאלתי

אבל השאלה היא מה זה אומר עלי עצם זה שהסכמתי שוב לעלות על אמבולנס מחיצה, ועוד בהתנדבות 🤦🏻‍♀️. 

בא לי שרק תבוא ותאסוף אותי אל תוך הידיים שלך. תרשה לי לטבוע בחזה שלך ובדמעות שלי. שארגיש לרגע בטוחה ומוגנת...

אני לבד.
כל כך לבד.
טובעת בתוך עצמי.

היום לא בכיתי בכלל. אבל זה מרגיש כאילו הכל תקוע לי בפנים. כאילו עוד רגע החזה שלי יתפוצץ וכל הדמעות יעופו. 

אני רוצה לברוח. 

לא יודעת ממי או ממה 

לא יודעת איך או לאן

פשוט לא טוב לי

ורוצה לברוח אל מקום אחר. 

מקום בטוח כזה שאפשר להסתכל בו על העולם מבחוץ. 

(הדיבור על החללית ממש מגרד לי כאן. אבל מוטב שאשתוק) 

לילה שקט שיהיה לכם

הוא שוטר ויש לו אקדח! 

והשכנה שלו פמניסטית. 

פותרת את הפחדים כמו שלמדתי בגן חובה. 

לפני רגע הייתי ראש צוות.
המשימה אמנם לא היתה ענקית וסוערת... אבל אני הייתי אחראית.
ואנשים ידעו מה לעשות, ואם לא ידעו, הם שאלו אותי. והייתי חזקה וחכמה ויודעת. ורגועה.

וזהו.
יצאתי מהתחנה.
אני מחכה לפגישה לא ברורה עם המשפחה של המטריד.
מתפללת שהוא לא יבוא.
והאישה היודעת והחזקה ממקודם נעלמה לחלוטין. יש פה אישה מפוחדת, שמסתירים ממנה פרטים, והיא מבולבלת ולחוצה ומציגה תסמינים של התקף חרדה קלאסי.

ואני שתיהן.
ועברו רק רבע שעה והכמה מטרים שבין התחנה של מדא ירושלים לתחנה המרכזית.

או יותר נכון לא סומכת על העוקבים שלי שם. 

אז תאלצו לסבול את הבכי וההרהורים שלי פה. גם אם הם לא קשורים לזוגיות, לכלוב או לבדסמ. 

מי שלא כיף לו כמובן מוזמן לדלג הלאה. 

אז...

נניח שחס וחלילה אדם מת. נפטר. אפילו בשיבה טובה. הגיוני לכאוב את לכתו?
יופי.

הייתם באים אל המשפחה האבלה שלו ומספרים להם ש"היתה שואה, אז כנסו לפרופורציות"? או לחלופין, מספרים לאות הזדהות על הדג זהב שלכם שמת לפני 5 שנים?
מה? לא הייתם עושים את זה? בטוחים?

כי זה מה שעושים כל אנשי המקצוע בלי יוצא מן הכלל כשמספרת להם על הטרדה מינית.
הטרדה פשוטה. לא אונס. אבל גם לא "שום דבר" פשוט הטרדה. פשוט וכואב.

ואני משתתפת בצערן של המטפלות שעברו אונס או שגברים התנהגו אליהן בחוסר נימוס שלא קשור לנשיות שלהן. אני באמת מצטערת לשמוע. אבל לא הגעתי עד אלייך כדי לשמוע שמה שעברתי הוא כלום. זה לא מה שירפא אותי.

אין לראות בדברי זלזול בחיי דגי הזהב, כן? אני עוד כואבת את לכתו של אחד שמת לפני יותר מעשור...