מעבר להרי החושך

כבר נמס השלג בהרים, זה נכון,
תשכחי את כל אשר היה,
מספרים בעיר שלבבך הוא קרחון,
ועל כן קוראים לך שלגיה.

צריך להתרחק.

וזה כנראה לטובתי. 

הלהתרחק הזה.

ה-להיעלם... כמה שפחות להיות, זה יותר טוב.

זאת חוויה מטלטלת. מערערת.
כי הוא זה שעודד אותי להיות.
לתת לעצמי מקום, להאמין שמגיע לי.
הוא נכנס לי ללב בלי שהרגשתי.
פשוט היה שם. מהר וחזק.
אולי גם הוא לא שם לב כמה הוא מילא אותי. כמה הוא זקף את קומתי. כמה הייתי קמלה לפני שהגיע. כמה אני נובלת עכשיו.

כמה פשוט הייתי בזכותו
וכמה החוויה הזאת של להיעלם ממנו, היא פשוט להיעלם גם מעצמי.

 רק הדמעות הן תוצאה של הורמונים. כי עכשיו ממש בא לי לבכות והן תקועות. 

פתאום מבינה שרוצה שיהיה לו טוב, וכנראה שהכי טוב שיכולה לעשות לו זה להתרחק. 

וזה כואב. כל כך...

לכל דבר יש את הזמן שלו. וכאישה יש לי את הלוח זמנים שלי... 

אני לעולם לא אדע אם בכיתי בלי הפסקה רק בגלל ההורמונים, או גם בגללו, או אולי, מן הסתם, זה שילוב... והכי מסקרן מה השפיע יותר. 

אבל זאת שאלה שכנראה לעולם לא תהיה לי עליה תשובה. 

בכלופן, ההורמונים משתנים, והיום גם היה לי יום קצת קרבי, אז לא בכיתי (רק כמה דמעות מוקדם בבוקר) ואני לעולם לא אדע למה. 

אז אולי זה הזמן לשיר שנשמע יותר אופטימי. אז מה אם אולי כל הסיפור, על הרע והטוב שבו,  זה ההורמונים 🤷🏻‍♀️

חלק מהזמן היו בי חששות על מה
שרציתי להגיד ולא אמרתי אולי כבר לא אומר
בחלון קטן מולי בוהה בפנסי הרחוב
איך ביום הם בודדים ואיך בלילה הם שבים לחיות
ולפעמים זה גם קורה לי בלילות
לחשוב על כל מה שרציתי להיות
ולפעמים זה מן חיוך כזה מוכר
שעוזר לי להשלים עם שנגמר
לפעמים כשסתם צופה על הבנות
כל כך קשה לי להחזיק את הדמעות
כל אלה בגווני סגול ירוק
מזכירים לי שהטוב כבר לא רחוק
הוא כבר לא רחוק...
נה נה נה נה...
נה נה נה נה נה...
נה נה נה נה נה נה...
נה נה נה נה...
נה נה נה נה נה...
נה נה נה נה נה נה...
חלק מהזמן היו בי החלטות ברורות
שאני מתחילה לשמוח להרפות מכל מה שכבר לא
בחלון קטן מולי בוהה בעיר הישנה
שאהבתי לאהוב היא אהבה אותי בחזרה
ולפעמים זה עוד קורה לי בלילות
לחשוב על כל מה שרציתי להיות
ולפעמים זה מן חיוך כזה מוכר
שעוזר לי להשלים עם שנגמר
לפעמים כשסתם צופה על הבנות
כל כך קשה לי…

אני חושבת שקיבלתי את השיבוץ הכי קרבי שיכולתי לדמיין לבוקר קפוא כזה... ומקווה שנצליח לחזור הביתה בסוף היום. 

אבל הקרב הקטן (והקררררר) הזה עושה לי טוב. כאילו, חוצמיזה שאם אני אמשיך לכתוב  לכם ברוח הזאת לא ישארו לי אצבעות, הקושי מצמיח, או יותר נכון משכיח. הרפתקאה קטנה ומטופשת זה בעצם כמה שעות של שקט. 

אז תודה למשבץ היקר שהחליט להתעלל גם בי ⛄

וחורף טוב לכם 🤗

אני עוד בוכה בגללו

אתמול במקלחת

ואז, אחרי שהתעוררתי מכאב ראש, כשלא הצלחתי להירדם, פרצתי בבכי ממש. נזכרת איך פעם היה שואל לשלומי וזה הרגיש כאילו הוא באמת רוצה לדעת. הוא היה קורא גם כאן, למרות שסיפרתי לו כל מה שעוברת, רק כדי לקבל עוד תחושה לגבי. 

ידעתי שזה ייגמר ככה. שאני אתנפץ לחתיכות קטנות. לא ידעתי עד כמה קטנות. ועד כמה זה יכאב. פחדתי מהכאב הזה. כתבתי לו עליו כבר בהתחלה. 

וזה הגיע. חזק יותר ממה שחשבתי. 

יש לי ילדים. ונתתי למישהו זר לנפץ לאמא שלהם את הלב. כמה אגואיסטית יכולתי להיות? 😥

לפחות יש מישהו ששמח כשנפגשים. 

שיכול לדחוף כל מי שמנסה לגעת בי

שמושך אותי לחדר ואז סוגר את הדלת

שדורש להיכנס איתי לשירותים. 

שהשד שלי הוא רכושו הפרטי... 

והחיוך שלו כובש. 

הוא לא באמת ממלא את מה שחסר, אבל מאוהבת בקטנצ'יק שלי 😍

זה בא בשלבים

1. מכיוון שאני נוסעת לא מעט להורים... אני גם בווצאפ חובשים כוננים ביישוב שלהם. 

אז הערב זה הלך ככה:

הודעה על מחוסר (בראש שלי: בטח התעלף. מקסימום התקף אפילפסיה) 

הודעה על החייאה במקום (בראש שלי: בטח זה לא מישהו מהמשפחה שנתנו את השם שלה בתור כתובת. בטח זה סתם מישהו שעבר על יד. אורח. לא תושב היישוב) 

הודעה על  x

טלפון בהול לאבא לשאול מה שלום השכנים. 

2. בשיחת נוסטלגיה עם חבר מאחד הפורומים של כיפה, הדרדרנו לשיחה רצינית על פסיכולוגים, פסיכיאטרים, וכדורים בכמות גבוהה בהרבה מהמינון 🙈

אמרתי לו שהידע שיכולה בינתיים לתרום על כפר שאול כולל בעיקר את מצב האפים שלהם (נכון ללפני חודשיים בערך) ואת זה שמרגישים שבניגוד לדיירים, הצוות לא מאוזן תרופתית (אבל חולה עליהם. על כולם) 

3. התכתבות עם מישהו שיכל להיות פסיכולוג טוב, אבל החליט להיות פסיכולוג של מחשבים 🤷🏻‍♀️. הוא הרגיע אותי לגבי הפלאפון שלי שהראה סימני שיגעון קלים. (ונתן הוראות לעזרה ראשונה... מומלץ לכולם) (ותודה! 🌷)

4. אבא אמר שמי שכתבו בקבוצה של הכוננים שבבית שלו... אז זה... לא אורח. 😥

אני חושבת שהמצברוח שלי השתנה, אבל קשה לי להגדיר אותו עכשיו. בכולופן כנראה שבקרוב צריכה לקום, אז לילה טוב לכם, השפויים והשפויים פחות. 

שמרו על עצמכם

זה קצת מסוכן לכתוב פה על זה, 

אבל עכשיו זה עצם הכאב שבדחייה. 

שלא רוצים אותי, ולא חשוב איזה תירוצים והסברים אני אתן לזה. 

כולם נכונים וכולם הגיוניים. 

וזה לטובתי בסוף

אבל זה עדיין מרגיש כמו שזה נשמע

מי שמכיר קצת יותר, לא רוצה אותי. 

ולהרגיש לא רצויה זה ג'יפה

אני חושבת שאדרנלין עושה לי טוב. 

מניחה שאני לא היחידה פה. 

רק אם אפשר בפעם הבאה יולדת, במקום בן 4 עם פגיעת ראש, זה יהיה נחמד. תודה!