מעבר להרי החושך

דרך רחוקה
ואני ציפור בליל סגריר
ציפור בלי בית,
מה היא
אל מול שמיים
כשאבד לה סוף השיר.

יום חמישי בלילה חיפשו באופן נואש דוגמים לשישי.

אז הצטרפתי.

לצוות שעבד קל"ב.

דגימות,

מוטציה בריטית (מצאו באחד היישובים פה),

כולם רוצים לצאת מוקדם מהבידוד...

באופן לא מפתיע זה היה יום אינטנסיבי מאוד.

פיזית, אבל גם נפשית.

עבדנו בלחץ מטורף.

בשביל כולם זה היה יום שישי, גם הדוגמים וגם הנדגמים.

מלא מתנדבי מדא מהממים באו לעזור לנו.

כשהייתי זקוקה להפסקה המפקד משימה פשוט שינה לי תפקיד.

בצהריים שתיתי כוס מיץ במהירות מטורפת (כי אין זמן), בלעתי לא טוב והתחלתי להשתעל.

כולם נבהלו כמובן, לא כי כמעט נחנקתי, אלא כי... קורונה.

אגב, הכוס מיץ היתה למעשה הדבר היחיד ש"אכלתי" באותו יום. עד כניסת שבת.

כשהשעה התאחרה וכולם כבר רוצים לחזור הביתה, המפקד משימה צחק שעד שבוע הבא כולנו חד הוריים 🤦🏻‍♀️

אל דאגה הגענו הביתה לפני שבת.

הייתי מלאה אדרנלין. התארגנתי לשבת במהירות... ניסיתי קצת להירגע, אפילו הספקתי להתכתב עם...

זהו. לא יודעת איך להגדיר אותו.

אבל חבר לעט? למקלדת?

האדם שבזכותו אני בכלל מתפקדת?

מי שבגללו פתאום רוצים דווקא אותי למשימות מאתגרות, כי הפכתי לאדם אחר?

בכולופן הספקתי קצת להתכתב.

הוא אפילו שלח לי הקלטה שרק חצי נכנסה לי לראש, בגלל הסערה והאדרנלין.

מקלחת מהירה, הדלקת נרות, מנחה...

ושבת נכנסה.

וידעתי כבר מה הולך לקרות.

נפילת מתח, צניחת אדרנלין, ובאופן כללי, קריסה.

ביקשתי מבעלי שיהיה עם הילד. הייתי גמורה פיזית ונפשית.

נעלתי את דלת החדר, נכנסתי למיטה. בכוונה לא לובשת חולצה. נותנת לשמיכה ללטף אותי כי ליטופים אחרים אין.

התפרקתי.

כל הגוף כאב.

לא ידעתי אם הסערה הטביעה אותי או שהיא פשוט נעלמה בבת אחת.

אולי גם וגם.

בכיתי.

זה לא היה ממש בכי משחרר

אבל טוב שבכיתי.

דמיינתי את האיש מההתכתבות ובכיתי.

לרגע חשבתי שאדמיין את המפקד מאותו יום. את מי שכבר ביקש שישבצו אותי למשימות מאתגרות איתו. כי... כי איתו עבדתי והוא זה שדאג אישית שאגיע הביתה לשבת...

אבל למרות שניסיתי האיש עם הלב הענק מההתכתבות עמד שם. הוא זה שבדמיון שלי ראה אותי בוכה והרגיע.

אחר כך בשבת הטבעתי את כל מה שלא יצא בסערה בקופסת גלידה ובאוכל שאמא שלחה לי. אבל באותם רגעים רק רציתי אותו בתור כתף לבכות עליה.

וגם על זה בכיתי, כי למה ואיך בכלל הגעתי למצב הזה. וכמה טוב שיש אותו וכמה רע שזקוקה לזה.

אני חושבת שמכיוון שחזרתי מוטשת ומלאת מור"קים כמו אחרי קרב, בעלי התקרב אלי יותר השבת. או לפחות פחות ניסה לדחות.

אבל אני בכלל לא רציתי להיות לוחמת. ואני בכלל לא אדם חזק. מלחמות זה לגברים. אני תנו לי להיות בית של מישהו. לחכות, לצפות, לטפל בילדים. לדעת ששומרים עלי... ושיש לי כתף חזקה לבכות עליה...

נכנסתי לשוונג... 🤦🏻‍♀️

אז מי אתם אנשים שנזכרים להסביר לי על גאג רפלקס כשאני באה לדגום אתכם? אני באמת נראית לכם דוגמת חדשה? ולמה אתם מתנצלים? 

ואגב, יפה לכם על האיום, אבל אני דוגמת כבר לא מעט זמן ורק פעם אחת גרמתי למישהי להקיא. (ילדה שהיתה חולה ועם בחילות עוד לפני שראתה אותי)

סגר מהנה גם לכם

מזמן לא כתבתי פה על הקורונה. 

אולי כי שינו את ההוראות דגימה, 

וממזמן לא נכנסים עמוק לאף, 

אז זה כואב, אבל פחות. 

לרוב האנשים זה כואב יותר בגרון מאשר באף. 

היום מישהו אחד ממש ביקש אז עשיתי לו עמוק כמו פעם. לא כאב. אני עוד זוכרת איך לדגום... 

אבל לי קצת כאב היום. 

עשינו דרייב אין בהתנחלות כזאת.

קצת מזכירה את שלנו. 

ובאו משפחות מסודרות כאלה ויפות. אבא על ההגה, אמא על ידו, ומאחורה כיסא בטיחות, בוסטר ועוד אח גדול. ובספסל האחורי עוד ילד או שניים. והם פוחדים ומתגברים. ויש להם בדיחות משלהם ושלווה למרות הפחד. ומבט אוהב ומשועשע בעיניים. 

לא מזכירות את שלנו. 

ואני עם החיים השבורים שלי. והלוואי שהיה לנו אוטו. או שבעלי היה בכלל לומד נהיגה. ושלא לדבר על מבט אוהב או שלווה... 

זה עדיין כואב. 

ובכלל לא פחות. 

בין אדם לאל

בין איש לאישה

(היי, אצלנו ביהדות זה לא אמור להיות סותר. ואם זה סותר משהו השתבש) 

זה כמו מחלה. ויש תרופה אחת... 

הָדוּר, נָאֶה, זִיו הָעולָם
נַפְשִי חולַת אַהֲבָתָךְ
אָנָא אֵל נָא, רְפָא נָא לָהּ
בְהַרְאות לָהּ נעַם זִיוָךְ
אָז תִתְחֵזֵק וְתִתְרַפֵא
וְהָיְתָה לָךְ שִפְחַת עולָם

אצלי משהו השתבש. הכל משובש אצלי... 😥

אז אני חולה, מפוחדת ו... 🤔 מבולבלת 🤷🏻‍♀️

זה כל כך מבלבל. רגע הוא רומס אותי לגמרי. שוכח ממני לטובת אביו. ורגע נחמד ומתקרב ומכין לי שתיה ודואג...

ואני נמאס לי ממלחמות.

כל כך עייפה.

בא לי ליפול לתוך הזרועות המושטות האלה. למרות שהן חלשות ולא יחזיקו אותי ולא יהססו לזרוק אותי  במקרה שיהיה להן כבד...

הן מושטות עכשיו.

וזה במקום מלחמה.

ולמי יש כח למלחמות מיותרות.

אז מה אם אתמול לא היה אכפת לו לעשות לי כל כך רע. אז מה אם הוא לא יודע להגן עלי. אז מה אם הוא אפילו לא חושב שזה התפקיד שלך...

אני כל כך עייפה. וגם ככה נופלת...

מותר, נכון? 

אז אחרי שהיום שוב נתקלתי בסוגיא הבנתי: שבעה נקיים זאת התקלה שיוצאת כשנותנים לנשים לעסוק ולהכריע בהלכה. 

זהו. 

אמרתי את זה. 

חוצמיזה, היום בעלי הכאיב לי (לא פיזית ולא בקטע טוב) עד כדי כך שאני תוהה אם הוא בעצם לא מנסה לרמוז לי משהו 😥

אבל הצחיקה אותי התובנה שלי מלמעלה. ומישהו עם לב ענק דאג להעלות לי את המצברוח לפני ואחרי, אז אל תדאגו לי. לפחות כרגע. 

לילה זך גם לכם...

שתעשה משהו שיעלים את הכאב. 

שהכאב הזה ייגמר. 

כבר לא יכולה יותר

קמתי מוקדם

השמש קמה קצת מאוחר הבוקר

ויחד עם העננים שרתה הבוקר אפילה ברוכה. 

חושך

כמו שמיכה רכה ונעימה 

מסתירה אותי מהעולם ואת העולם ממני

כל כך הייתי רוצה להישאר ככה. 

נסתרת. מוגנת. 

אמרת שכדאי לקלף את השכבות הגנה  

וקילפתי קצת

ואני חשופה ופגיעה עכשיו  

ויודעת שהוא יפגע בי. 

הוא כבר הודיע לי  

הוא לא עושה את זה מתוך רוע. 

הוא פשוט לא מבין ולא רואה... 

נכנסנו למנהרה וכשיצאנו השמש הצליחה קצת להתגבר על העננים. 

ואני שפשפתי עיניים מסונוורת ורציתי לחזור ולהתחבא. אבל איפה?

מותר לכתוב פה משהו לא מקובל? משהו חתרני ומעצבן? 

אני אכתוב. 

רק אל תקחו אותו אישית. 

מדברת פה על החיים שלי ועל הפער בינם לבין המציאות. איפושהו בפנים בפנים, מאמינה שיש משהו במציאות של היום. למרות שהיא הפוכה ממני... בטוחה שהיא באה לתקן פה משהו. 

"תאר לך שהגשם היה מלמטה למעלה

תאר לעצמך מה יכול היה להיות

לא היו עוזרות שום מיטריות

בשמיים היו צומחות פיטריות

תאר לעצמך מה יכול היה להיות .....

תחשוב בגדול תחשוב עם חיוך

אם הגשם היה הפוך

מן הסתם אנשים היו מתחילים

ללכת על הידיים

בשמיים היו ניקוות שלוליות

תאר לעצמך מה יכול היה להיות..."

השיר הזה, של אבנר שטראוס, שהופיע ככה בעיתון מקומי זיעזע אותי.

אני מהדור הישן.

לדמיין עולם הפוך עושה לי רע.

אולי זה כי אצלנו, האנשים העתיקים, הגשם מסמל את השמיים. את השפע שיורד מאלוקים אלינו. ואנחנו האדמה שמצמיחה.

אולי זה כי הגשם מסמל את ההשפעה של הגבר על האישה, והעולם שלנו כל כך מבלבל גם בנושא הזה...

מים שמגיעים מהאדמה מזכירים לי את הסיפורים על המבול.

ובעולם מבלבל שכזה, מתחשק לי גם להתכנס לתוך תיבת נח משלי.

ושכולם יחיו איך שנוח להם.

כבר לא יבוא שוב מבול.

רק לי לעצמי מתחשק עולם ברור ומסודר של אדמה ושמים, אלוקים ואדם, של גבר ואישה ושל מים.