יום חמישי בלילה חיפשו באופן נואש דוגמים לשישי.
אז הצטרפתי.
לצוות שעבד קל"ב.
דגימות,
מוטציה בריטית (מצאו באחד היישובים פה),
כולם רוצים לצאת מוקדם מהבידוד...
באופן לא מפתיע זה היה יום אינטנסיבי מאוד.
פיזית, אבל גם נפשית.
עבדנו בלחץ מטורף.
בשביל כולם זה היה יום שישי, גם הדוגמים וגם הנדגמים.
מלא מתנדבי מדא מהממים באו לעזור לנו.
כשהייתי זקוקה להפסקה המפקד משימה פשוט שינה לי תפקיד.
בצהריים שתיתי כוס מיץ במהירות מטורפת (כי אין זמן), בלעתי לא טוב והתחלתי להשתעל.
כולם נבהלו כמובן, לא כי כמעט נחנקתי, אלא כי... קורונה.
אגב, הכוס מיץ היתה למעשה הדבר היחיד ש"אכלתי" באותו יום. עד כניסת שבת.
כשהשעה התאחרה וכולם כבר רוצים לחזור הביתה, המפקד משימה צחק שעד שבוע הבא כולנו חד הוריים 🤦🏻♀️
אל דאגה הגענו הביתה לפני שבת.
הייתי מלאה אדרנלין. התארגנתי לשבת במהירות... ניסיתי קצת להירגע, אפילו הספקתי להתכתב עם...
זהו. לא יודעת איך להגדיר אותו.
אבל חבר לעט? למקלדת?
האדם שבזכותו אני בכלל מתפקדת?
מי שבגללו פתאום רוצים דווקא אותי למשימות מאתגרות, כי הפכתי לאדם אחר?
בכולופן הספקתי קצת להתכתב.
הוא אפילו שלח לי הקלטה שרק חצי נכנסה לי לראש, בגלל הסערה והאדרנלין.
מקלחת מהירה, הדלקת נרות, מנחה...
ושבת נכנסה.
וידעתי כבר מה הולך לקרות.
נפילת מתח, צניחת אדרנלין, ובאופן כללי, קריסה.
ביקשתי מבעלי שיהיה עם הילד. הייתי גמורה פיזית ונפשית.
נעלתי את דלת החדר, נכנסתי למיטה. בכוונה לא לובשת חולצה. נותנת לשמיכה ללטף אותי כי ליטופים אחרים אין.
התפרקתי.
כל הגוף כאב.
לא ידעתי אם הסערה הטביעה אותי או שהיא פשוט נעלמה בבת אחת.
אולי גם וגם.
בכיתי.
זה לא היה ממש בכי משחרר
אבל טוב שבכיתי.
דמיינתי את האיש מההתכתבות ובכיתי.
לרגע חשבתי שאדמיין את המפקד מאותו יום. את מי שכבר ביקש שישבצו אותי למשימות מאתגרות איתו. כי... כי איתו עבדתי והוא זה שדאג אישית שאגיע הביתה לשבת...
אבל למרות שניסיתי האיש עם הלב הענק מההתכתבות עמד שם. הוא זה שבדמיון שלי ראה אותי בוכה והרגיע.
אחר כך בשבת הטבעתי את כל מה שלא יצא בסערה בקופסת גלידה ובאוכל שאמא שלחה לי. אבל באותם רגעים רק רציתי אותו בתור כתף לבכות עליה.
וגם על זה בכיתי, כי למה ואיך בכלל הגעתי למצב הזה. וכמה טוב שיש אותו וכמה רע שזקוקה לזה.
אני חושבת שמכיוון שחזרתי מוטשת ומלאת מור"קים כמו אחרי קרב, בעלי התקרב אלי יותר השבת. או לפחות פחות ניסה לדחות.
אבל אני בכלל לא רציתי להיות לוחמת. ואני בכלל לא אדם חזק. מלחמות זה לגברים. אני תנו לי להיות בית של מישהו. לחכות, לצפות, לטפל בילדים. לדעת ששומרים עלי... ושיש לי כתף חזקה לבכות עליה...
