מעבר להרי החושך

מזמן לא כתבתי פה על הקורונה. 

אולי כי שינו את ההוראות דגימה, 

וממזמן לא נכנסים עמוק לאף, 

אז זה כואב, אבל פחות. 

לרוב האנשים זה כואב יותר בגרון מאשר באף. 

היום מישהו אחד ממש ביקש אז עשיתי לו עמוק כמו פעם. לא כאב. אני עוד זוכרת איך לדגום... 

אבל לי קצת כאב היום. 

עשינו דרייב אין בהתנחלות כזאת.

קצת מזכירה את שלנו. 

ובאו משפחות מסודרות כאלה ויפות. אבא על ההגה, אמא על ידו, ומאחורה כיסא בטיחות, בוסטר ועוד אח גדול. ובספסל האחורי עוד ילד או שניים. והם פוחדים ומתגברים. ויש להם בדיחות משלהם ושלווה למרות הפחד. ומבט אוהב ומשועשע בעיניים. 

לא מזכירות את שלנו. 

ואני עם החיים השבורים שלי. והלוואי שהיה לנו אוטו. או שבעלי היה בכלל לומד נהיגה. ושלא לדבר על מבט אוהב או שלווה... 

זה עדיין כואב. 

ובכלל לא פחות.