מעבר להרי החושך

הבת שלי למדה ללכת מוקדם. יחסית.
היא לא שקלה הרבה והנעליים הראשונות שקנו לה היו במידה 16.
והיא כל הזמן איבדה שיווי משקל ונפלה.
הילדים במעון אהבו אותה. אבל מי שניסה לחבק אותה גרם לה ליפול. גם מי שסתם התקרב. נדמה לי שגם מי שעשה על ידה "פו" 🤦🏻‍♀️
אפילו לתת לה יד בלי שהיא תיפול דרש ריכוז, כדי שהיא לא תאבד שיווי משקל כשהיא מושיטה את היד שלה ומנסה להתקרב.

אני לפעמים (ועכשיו כמובן 🙈) מרגישה ככה, אבל במה שקשור ללב.
כאילו אין לי עור ואם מישהו רק יעשה לי פו, זה ישרוף כל כך. שלא לדבר על מי שינסה לגעת. ואנשים טובים כמובן מנסים ואני נפגעת. לא יודעת אפילו ממה. מחוסר יחס, מעודף יחס, מיחס מסויים... והלוואי וידעתי להגיד ולהגדיר. פשוט נפגעת. ושורף לי כל כך...

אז חוץ מהקור המטורף ששרר היום בשכונות הגבוהות של ירושלים והברד (ונדמה לי שראיתי איזה פתית שלג אחד באוויר. ותודה למדא שהוציאו אותנו בקור 😇 רק אם אפשר עכשיו את המיגון העבה שהיה בקיץ) יש את השיר הזה, והפירושים השונים שלו:

אז מה אתם אומרים? על מי נכתב השיר? 

אני אממממ... 😳

ארשה לעצמי לשקוע בחלום על סלט של תאוריות 😇

לילה טוב

עכשיו רק רוצה שהכאב ייגמר. שייעלם. שאני אקבל איזו הפסקה. שימציאו אקמול לנפש. שיפסיק לכאוב. שאצליח לברוח, לפחות לרגע, מכל מה שכל כך כואב... 

הוא אמר שכדאי לבחור במה שטוב. במה שיעשה טוב. 

בלי לחשוב יותר מדי על אחרים. לבחור קודם במה שיעשה לי טוב. 

ואני לא יודעת איך לאכול את זה. 

אדם בוגר וחכם שעוד מאמין בזה.

באגדה הזאת של הטוב. 

שעוד חושב שזה אפשר, שחלום כזה קיים במציאות. 

והוא גדול, ובאמת לא טיפש. ואני לא יודעת איך להגיד לו שלא. טוב כבר לא יהיה. אני מאמינה בניסים ובאלוהים, אבל לא מאמינה שדבר כזה יכול לקרות. 

וזה איש חכם. ויש לו המון טוב בלב. והביטחון הזה שלו, כאילו יכול להיות טוב גם במציאות, כל כך מלחיץ ומבלבל... 

כבר כמה זמן שאני מנסה להגיד לעצמי מה אני מרגישה. בתקווה שעם המילים ארגיש הגדרה ודרך... 

אני חושבת שמצאתי את הטקסט שמתאר היטב מה זה חורבן. וגם קצת איך החיים שלי מרגישים. 

אני נשואה אבל מופקרת. בעלי לא מגן עלי. אפילו לא חושב שזה התפקיד שלו. והתחושה קצת... 

(הטקסט מתפילת מוסף של יום כיפור)

וְהֵן אָנוּ אַתָּה:

כְּתועִים וְאֵין לְבַקֵּשׁ. כִּשְׁבוּיִים וְאֵין לְשׁובֵב. כִּרְעֵבִים וְאֵין לְהַאֲכִיל. כִּקְנוּיִים וְאֵין לִקְנות:

כִּצְמֵאִים וְאֵין לְהַשְׁקות. כִּפְתָאִים וְאֵין לְלַמֵּד:

כַּעֲיֵפִים וְאֵין לְהָשִׁיב. כִּשְׂנוּאִים וְאֵין לֶאֱהב:

כְּנֶהְדָּפִים וְאֵין לְקָרֵב. כִּמְנֻדִּים וְאֵין לְהַתִּיר:

כִּלְקוּחִים וְאֵין אֲדונִים. כִּכְפוּפִים וְאֵין לִזְקף:

כִּיתומִים וְאֵין לָהֶם אָב. כִּטְמֵאִים וְאֵין לְטַהֵר:

כַּחֲסֵרִים וְאֵין לְמַלּאת. כִּזְנוּחִים וְאֵין לִזְכּר:

כְּהומִים וְאֵין לָהֶם מְנוּחָה. כְּדַלִּים וְאֵין לְחָנְנָם:

כְּגֵרִים וְאֵין לְקַבֵּל. כִּבְזוּיִים וְאֵין לְכַבֵּד.

כַּאֲבֵלִים וְאֵין לְנַחֵם. כַּאֲנוּסִים וְאֵין מָנוס:

אז במחלוקת בין משרד הבריאות למדא, משרד הבריאות ניצחו ואני בבידוד. 

בגלל מפקד משימה שכל כך רצה שאעבוד שם באותו יום שאפילו הציע טרמפ 🤦🏻‍♀️

אז כמובן שעם מסכות וחלונות פתוחים. אבל למשרד הבריאות זה לא משנה. 

וזהו. מן הסתם אם לא הייתי בבידוד והייתי במצב כזה היו שולחים אותי לאישפוז פסיכיאטרי. אבל אני בבידוד, אז זה נורמלי להישאר בפיג'מה ולא לצאת כמעט מהמיטה, ואף אחד לא ירצה להסתבך עם מבודדים מבחוץ במיון פסיכיאטרי.   

שבת שלום גם לכם 

ולמי שיש חופש (לצאת מהבית) שיהנה ממנו

🌷

דרך רחוקה
ואני ציפור בליל סגריר
ציפור בלי בית,
מה היא
אל מול שמיים
כשאבד לה סוף השיר.

יום חמישי בלילה חיפשו באופן נואש דוגמים לשישי.

אז הצטרפתי.

לצוות שעבד קל"ב.

דגימות,

מוטציה בריטית (מצאו באחד היישובים פה),

כולם רוצים לצאת מוקדם מהבידוד...

באופן לא מפתיע זה היה יום אינטנסיבי מאוד.

פיזית, אבל גם נפשית.

עבדנו בלחץ מטורף.

בשביל כולם זה היה יום שישי, גם הדוגמים וגם הנדגמים.

מלא מתנדבי מדא מהממים באו לעזור לנו.

כשהייתי זקוקה להפסקה המפקד משימה פשוט שינה לי תפקיד.

בצהריים שתיתי כוס מיץ במהירות מטורפת (כי אין זמן), בלעתי לא טוב והתחלתי להשתעל.

כולם נבהלו כמובן, לא כי כמעט נחנקתי, אלא כי... קורונה.

אגב, הכוס מיץ היתה למעשה הדבר היחיד ש"אכלתי" באותו יום. עד כניסת שבת.

כשהשעה התאחרה וכולם כבר רוצים לחזור הביתה, המפקד משימה צחק שעד שבוע הבא כולנו חד הוריים 🤦🏻‍♀️

אל דאגה הגענו הביתה לפני שבת.

הייתי מלאה אדרנלין. התארגנתי לשבת במהירות... ניסיתי קצת להירגע, אפילו הספקתי להתכתב עם...

זהו. לא יודעת איך להגדיר אותו.

אבל חבר לעט? למקלדת?

האדם שבזכותו אני בכלל מתפקדת?

מי שבגללו פתאום רוצים דווקא אותי למשימות מאתגרות, כי הפכתי לאדם אחר?

בכולופן הספקתי קצת להתכתב.

הוא אפילו שלח לי הקלטה שרק חצי נכנסה לי לראש, בגלל הסערה והאדרנלין.

מקלחת מהירה, הדלקת נרות, מנחה...

ושבת נכנסה.

וידעתי כבר מה הולך לקרות.

נפילת מתח, צניחת אדרנלין, ובאופן כללי, קריסה.

ביקשתי מבעלי שיהיה עם הילד. הייתי גמורה פיזית ונפשית.

נעלתי את דלת החדר, נכנסתי למיטה. בכוונה לא לובשת חולצה. נותנת לשמיכה ללטף אותי כי ליטופים אחרים אין.

התפרקתי.

כל הגוף כאב.

לא ידעתי אם הסערה הטביעה אותי או שהיא פשוט נעלמה בבת אחת.

אולי גם וגם.

בכיתי.

זה לא היה ממש בכי משחרר

אבל טוב שבכיתי.

דמיינתי את האיש מההתכתבות ובכיתי.

לרגע חשבתי שאדמיין את המפקד מאותו יום. את מי שכבר ביקש שישבצו אותי למשימות מאתגרות איתו. כי... כי איתו עבדתי והוא זה שדאג אישית שאגיע הביתה לשבת...

אבל למרות שניסיתי האיש עם הלב הענק מההתכתבות עמד שם. הוא זה שבדמיון שלי ראה אותי בוכה והרגיע.

אחר כך בשבת הטבעתי את כל מה שלא יצא בסערה בקופסת גלידה ובאוכל שאמא שלחה לי. אבל באותם רגעים רק רציתי אותו בתור כתף לבכות עליה.

וגם על זה בכיתי, כי למה ואיך בכלל הגעתי למצב הזה. וכמה טוב שיש אותו וכמה רע שזקוקה לזה.

אני חושבת שמכיוון שחזרתי מוטשת ומלאת מור"קים כמו אחרי קרב, בעלי התקרב אלי יותר השבת. או לפחות פחות ניסה לדחות.

אבל אני בכלל לא רציתי להיות לוחמת. ואני בכלל לא אדם חזק. מלחמות זה לגברים. אני תנו לי להיות בית של מישהו. לחכות, לצפות, לטפל בילדים. לדעת ששומרים עלי... ושיש לי כתף חזקה לבכות עליה...

נכנסתי לשוונג... 🤦🏻‍♀️

אז מי אתם אנשים שנזכרים להסביר לי על גאג רפלקס כשאני באה לדגום אתכם? אני באמת נראית לכם דוגמת חדשה? ולמה אתם מתנצלים? 

ואגב, יפה לכם על האיום, אבל אני דוגמת כבר לא מעט זמן ורק פעם אחת גרמתי למישהי להקיא. (ילדה שהיתה חולה ועם בחילות עוד לפני שראתה אותי)

סגר מהנה גם לכם

מזמן לא כתבתי פה על הקורונה. 

אולי כי שינו את ההוראות דגימה, 

וממזמן לא נכנסים עמוק לאף, 

אז זה כואב, אבל פחות. 

לרוב האנשים זה כואב יותר בגרון מאשר באף. 

היום מישהו אחד ממש ביקש אז עשיתי לו עמוק כמו פעם. לא כאב. אני עוד זוכרת איך לדגום... 

אבל לי קצת כאב היום. 

עשינו דרייב אין בהתנחלות כזאת.

קצת מזכירה את שלנו. 

ובאו משפחות מסודרות כאלה ויפות. אבא על ההגה, אמא על ידו, ומאחורה כיסא בטיחות, בוסטר ועוד אח גדול. ובספסל האחורי עוד ילד או שניים. והם פוחדים ומתגברים. ויש להם בדיחות משלהם ושלווה למרות הפחד. ומבט אוהב ומשועשע בעיניים. 

לא מזכירות את שלנו. 

ואני עם החיים השבורים שלי. והלוואי שהיה לנו אוטו. או שבעלי היה בכלל לומד נהיגה. ושלא לדבר על מבט אוהב או שלווה... 

זה עדיין כואב. 

ובכלל לא פחות.