מעבר להרי החושך

זוכרים שכתבתי על לכבות את הכל?

על לקבור את כל החלומות?

אני חושבת שכמעט הצלחתי.

דחסתי הרבה עמוק פנימה.

לקחתי כדורים פסיכיאטרים.

התאבלתי והשלמתי עם המציאות...

כבר כמעט שהפכתי למת מהלך.

לזומבי מושלם.

עד שהגיע פה מישהו וטרף את כל הקלפים.

ואתם יודעים מה?

זה מקסים להרגיש.

זה מלהיב.

זה חי!

וזה כואב.

ממש כואב.

ואני כואב לי כבר מספיק.

ואולי הייתי מוכנה לוותר על הטוב ועל הרע ורק להפסיק להרגיש.

בשבת רציתי להתאבד

מזל ששמו אותי כוננית.

היה פאדיחות אם הייתי קופצת מאיפושהו ומי שהיה בא לטפל בי או לקבוע מוות היה הנהג שהתעצבן שלא הצטרפתי אליו... אז ויתרתי.

רק אחר כך חשבתי על כל מי שאני לא יכולה להשאיר לבד.

והמישהו הזה שגרם לי להרגיש חזרה, לא רוצה לעזור לי לכלוא מחדש את הכל.

הוא רוצה שאחיה חיים שלמים.

ואני לא יודעת איך להסביר לו שאין סיכוי.

אני צריכה לכבות את הכל. לקבור שוב.

ואין לי כח.

וכיף לי פה ושם לחיות עם אשליה של אהבה.

אבל אהבה זאת אשליה.

חיים טובים יש רק בסרטים.

הדבר היחיד שבטוח זה המוות

ולנוח... זה בקבר.

ביטחון, הגנה, אהבה...

חשבתי שכבר התגברתי על הסרט הזה.

איך הצלחת להחזיר אותי לשם?

ג'ינג'י או תולי תעלולי? 

אני רוצה אהבה כזאת פשוטה.

תמימה

טהורה

אבל מרגישה מחוללת.

ובעלי, הוא זה שלא אכפת לו מהחילול.

והחיים והאהבות הופכים לכל כך סבוכים וחשוכים.

כבר שמתי את השיר הזה פעם פה?

עכשיו רק תגדירו בית

כבר אחרי שבע בבוקר. אני קופאת מקור בחוץ על אספלט ירושלמי. מחכה לשאר הצוות. 

שומעת שירים של שלום חנוך ופתאום מתחילות הדמעות.

ועוד רגע בטח מישהו יגיע 🤦🏻‍♀️

בכיתי הערב במקלחת.

אני בוכה כשרע לי

בוכה כשטוב לי

בוכה כשמתפללת...

זאת אומרת אם הבכי יוצא.

בדרך כלל הוא נתקע בדרך. בבטן, בגרון, בעיניים, בלב... רק שלא יגיע לסינוסים.

אבל הערב הוא יצא.

אבל לא הצלחתי לגמרי להבין למה.

אולי כי פוחדת שהטוב הולך להיגמר.

כי השבת היתה שקטה ויפה כל כך.

ואולי מחכה לנו סערה?

ימים יגידו. הלוואי ואני פוחדת סתם.

והשיר הזה...

בשבת הוא קצת התנגן לי.

ובמוצש קצת רציתי.

ובזכות איש אחר מכוכב אחר שלפתי את הגיטרה.

היה עליה הרבה אבק.

וניגנתי לי.

האצבעות שלי מהר מאוד נראו כמו אצבעות של מישהי שלא ניגנה מזמן וחטפה תוך דקות סימנים של מיתרים. אבל בכל זאת ניגנתי.

וסיפרתי לאיש מהכוכב האחר, נראה לי שהוא היה גאה בי. ואולי גם קצת בעלי היה גאה.

אחר כך החזרתי את הגיטרה וצללתי שוב לתוך בליל של שמחה, שאלה, תקווה ופחד.

שאלתי לא מזמן על הרס עצמי.

אחת התשובות המוזרות שקיבלתי כנראנ תפורה עלי בול: אנחנו הרי רוצים שלווה ושקט, ואתם יודעים איפה יש שלווה ושקט?

כמו שאומרים בפולנית : אני אנוח בקבר

אל תדאגו. כנראה שאני לא אנוח בקרוב...

ליל מנוחה גם לכם

מקווה שלפחות החלומות יהיו קצת שקטים.

אני נשואה לגבר טוב לב. יפה. חכם. רגיש. אוהב.

אבל הוא אוהב את אבא שלו.

ובתחרות הבלתי אפשרית הזאת אבא שלו תמיד מנצח.

ואל תגידו לי שזאת לא תחרות. מאז שאבא שלו פגע בי אני בתחרות.

מלחמה.

וכשאבא שלו מנצח המילים היפות שלו נעלמות. הוא פעם היה כותב לי שירים. ומכתבים עמוקים ויפים כל כך... וכשאבא שלו מנצח יוצאות לו בעיקר מילים תקיפות ומפולפלות. כמו של עורך דין ממולח. והרוך שלו נעלם. והעיניים היפות והטובות שלו משתנות.

וכל הדאגה וההכלה וכל החמלה וכל האהבה... כולן נעלמות כמו אל תוך חור שחור. ויוצא ממנו רק דבר אחד: "נוסע עם הילדים שלו לאבא,שלו ולא אכפת לו מכלום" ורואים שבאמת כבר לא אכפת.

ואני מפוחדת ושבורה. וכל כך זקוקה לאהבה והגנה.

אבל הגנה ממישהו אחר? איך אישה נשואה בכלל יכולה להרשות לעצמה? ואני התחתנתי עם איש כל כך טוב...

כל כך טוב.

אבל הוא אוהב את אבא שלו

😥

היום חשבתי על זה שהאויב הוא בלתי נראה. 

כל כך בלתי נראה שיכול להיות שהוא הרג מישהו היום, אבל הוא ישים לב לזה רק בעוד שבועיים שלושה. 

הרהורים מדגימה בעיר אדומה. 

אמרת שיש פה שיעור מעולה. אמרת שכדאי לי לכתוב. אולי כדי להפנים. אולי כדי לעזור...

אבל זה היה אחד השיעורים המבולגנים.

אז מאיפה להתחיל?

היה לי יום גרוע אתמול.

אני יכולה להאשים את המחזור שצריך להגיע או את הצוות... אבל בסוף זאת אני שסובלת. ואולי גם בכלל האשמה?

אז מה עושים?

נכנסים למיטה נקברים מתחת לפוך ומנסים למחוק את היום הזה.

עד כאן הכל סבבה ורגיל.

לא משהו שלא קרה לי עד היום...

הסיפור התחיל עם מישהו מוזר, שאמר לי להפסיק לשפוט את עצמי, להפסיק לרחם על עצמי ולהתחיל לזוז. ללכת. גם אם בצעדים קטנים.

לא הבנתי איך.

אני שנים שופטת את עצמי. מי יעשה את זה אם לא אני? פה ושם גם הסביבה מוכיחה לי שצדקתי 🤷🏻‍♀️ אז איך אפשר להפסיק עם זה?

האמת, לא היתה לי ועדיין אין לי תשובה.

אז נתפסתי לזה שאמר שאני צריכה להתחיל ללכת בצעדים קטנים.

בזה דווקא יש לי הרבה ניסיון, במובן הפשוט של המילה.

שנה שעברה, לקראת גיל 32 למדתי ללכת.

מחדש.

אחרי בילוי ארוך מדי עם גבס ואיסור מוחלט לדרוך. 

איך למדתי?

בהתחלה עם כביים.

לאט לאט.

לקחתי אקמול כל פעם שרציתי לצאת החוצה.

נחתי המון.

לפעמים רק דרכתי ונתתי לגוף שלי לכאוב.

להתרגל למצב.

היתה לי פיזיוטרפיסטית מעולה. כזאת שנדמה כאילו למדה גם פסיכולוגיה לפני שהתחילה ללמד מבוגרים ללכת. 

היתה לי רגל אחת בריאה, ומטרה מאוד ברורה. כולם ראו כל הזמן את ההתמודדות שלי והתייחסו בהתאם. וכמו שכתבתי, היתה איתי אשת מקצוע מעולה.

ומה יש לי פה?

מטרה קצת מוזרה. הכל הרי נמצא בראש שלי.

לא רואים את זה בחוץ. לא את הגבס ולא את הכביים. מישהו בכלל שם לי גבס? מישהו הוריד לי אותו? מי אמר בכלל שאסור לדרוך?

והכי חשוב:

האקמול והפיזיוטרפיסטית. תרצה להחליף אותם?

מעתיקה מהפורום: 

אז יצר הרס עצמי

כמה?
למה?
מאיפה התחיל?
מה עושים?
נלחמים בזה? איך?

שואלת כדי להבין. אין פה שום הזמנה להרוס אותי. אני עושה את זה מצויין לבד. תודה!

לא באמת חשבתי שמישהו מכם יכתוב לי תשובה וישלח לי קישור בתגובה... אז מגיבה לעצמי:

אֲשֶׁר אֵימָתֶךָ

בְּאֶרְאֶלֵּי אֹמֶן בְּאַבִּירֵי אֹמֶץ

בִּבְלוּלֵי קֶרַח בִּבְדוּדֵי קֶדַח

וּמוֹרָאֲךָ עֲלֵיהֶם

וְאָבִיתָ תְהִלָּה

מִגְּלוּמֵי גוּשׁ מִגָּרֵי גַיְא

מִדְּלוּלֵי פֹעַל מִדַּלֵּי מַעַשׂ

וְהִיא תְהִלָּתֶךָ

אֲשֶׁר אֵימָתֶךָ

בַּהֲמוֹן מַלְאָכִים בְּהִלּוּךְ מַחֲנוֹת

בְּוַעַד אֲלָפִים בְּוֶכַח רְבָבוֹת

וּמוֹרָאֲךָ עֲלֵיהֶם

וְאָבִיתָ תְהִלָּה

מִזִּיו שׁוֹנֶה מִזֹּהַר כָּבֶה

מֵחֲסֵרֵי שֵׂכֶל מֵחוֹרְשֵׁי רֶשַׁע

וְהִיא תְהִלָּתֶךָ

אֲשֶׁר אֵימָתֶךָ

בְּטִפּוּחַ עֲרָבוֹת בְּטִכּוּס שְׁחָקִים

בְּיִקְרַת עֲרָפֶל בִּירִיעַת מְעוֹנָה

וּמוֹרָאֲךָ עֲלֵיהֶם

וְאָבִיתָ תְהִלָּה

מִכְּתוּמֵי שֶׁמֶץ מִכְּמוּסֵי כֶתֶם

מִלְּכוּדֵי פַח מִלְּעוּנֵי מַר

וְהִיא תְהִלָּתֶךָ

אֲשֶׁר אֵימָתֶךָ

בְּמַסְלוּלֵי זְבוּל בִּמְרוֹמֵי שְׁפַר

בִּנְטִיַּת דֹּק בִּנְחִיַּת עָבִים

וּמוֹרָאֲךָ עֲלֵיהֶם

וְאָבִיתָ תְהִלָּה

מִסְּרוּחֵי מַעַשׂ מִשְּׂבֵעֵי רֹגֶז

מֵעֲדוּרֵי אֱמֶת מֵעֲמוּסֵי בָטֶן

וְהִיא תְהִלָּתֶךָ

אֲשֶׁר אֵימָתֶךָ

בְּפוֹתְחֵי קָדוֹשׁ בְּפוֹצְחֵי בָרוּךְ

בִּצְדוּדֵי אַרְבַּע בִּצְנוּפֵי שֵׁשׁ שֵׁשׁ

וּמוֹרָאֲךָ עֲלֵיהֶם

וְאָבִיתָ תְהִלָּה

מִקְּרוּאֵי עַיִן מִקּוֹרְאֵי בְחִנּוּף

מֵרְחֵקֵי אֱמֶת מֵרֵיקֵי צֶדֶק

וְהִיא תְהִלָּתֶךָ

אֲשֶׁר אֵימָתֶךָ

בִּשְׁבִיבֵי אֵשׁ בִּשְׁבִילֵי מַיִם

בִּתְלוּלֵי רוֹם בְּתַלְתַּלֵּי גֹבַהּ

וּמוֹרָאֲךָ עֲלֵיהֶם

וְאָבִיתָ תְהִלָּה

מִבָּשָׂר וָדָם מֵהֶבֶל וָתֹהוּ

מֵחָצִיר יָבֵשׁ מִצֵּל עוֹבֵר

וּמִצִּיץ נוֹבֵל מַשְׁלִימֵי נֶפֶשׁ

מַפְרִיחֵי רוּחַ וּמְעִיפֵי חַיָּה

וַחֲנִיטֵי נְשָׁמָה וּמוֹצִיאֵי יְחִידָה

וְנִשְׁמָעִים בַּדִּין וּמֵתִים בַּמִּשְׁפָּט

וְחַיִּים בְּרַחֲמִים וְנוֹתְנִים לְךָ פְּאֵר חַי עוֹלָמִים

וְתִפְאַרְתְּךָ עֲלֵיהֶם

אשר אימתך באראלי אומן/ מיוחס ליניי/רבי אלעזר בירבי קליר

(כמעט כמו שזה נשמע באמת)