|
|
|
תמחקו לרגע מהראש את סרוגים.
לא
תמחקו
באמת תמחקו...
לא צריך להיות חלק מהביצה כדי לעמוד לבד מול אלוקים.
לא צריך להיות רווק.
לא חייב להקפיד על הכל.
מספיק רק לרצות משהו קטן ואז להתמודד.
ומול אלוקים בסופו של דבר כולנו עומדים לבד.
(לפחות אלה שמנסים לעמוד מולו)
פתאום עלתה לי תובנה.
על מילים ואיך שאני מגדירה לי אותן.
אני קצת מזוכיסטית. לפעמים אני נהנית להכאיב לעצמי בכל מיני דרכים.
ואולי לפעמים אני אפילו קצת רוצה איזה שולט שיקח את הכאב שלי לידיים שלו...
אבל אני לא רוצה שהוא יהיה סאדיסט.
רוצה שהוא יהנה מהתהליך שיעבור עלי, רוצה שיהנה מלהוביל את זה... שיהנה מזה שטוב לי גם אם זה מוזר.
אבל לא רוצה שהוא יהנה מהכאב שלי.
לא רוצה מישהו שנהנה מעצם הלהכאיב, בלי לראות את מי שכואב מולו. רוצה שהכאב יהיה מדוייק בשבילי, ולא רק משהו להנאתו.
היום פגשתי אדם סאדיסט. לא שולט, לא דום, לא מוביל, פשוט סאדיסט.
עברו רק שלושה שבועות?
זה פחות מחודש.
והספקנו מאז לדבר על מהות, משמעות והתמסרות... ועל עוד מליון ואחת דברים שעשו לי מלחיץ ונעים בבת אחת.
וחזרתי אל הפוסט הזה הזה שמתי לי את השיר והתחלתי לבכות.
הייתי כקבצנית משחרת לפת ולמים. ורק אתה יודע כמה צמאה אני...
ונתת לי לשתות. לפחות לבינתיים. רק כדי שלא אמות בצמא.
אני לא אכתוב פה את כל הדמעות והצרחות שיש בתוכי. רק רציתי להגיד שהעולם כל כך מסובך, ואם כבר לפגוש אנשים באמצע הדרך, אז שיהיו טובים ודואגים כמוך.
בין שולט שדואג קודם לעצמו לשולט שדואג קודם לנשלטת שלו.
אז היום כשהייתי סוס/טרמפולינה חטפתי מכה בסנטר והתחלתי לדמם מהשפה. זה לא היה מתוכנן.
שולט טוב כמובן היה עוצר, בודק ועוצר את הדימום.
אבל אני המשכתי להיות טרמפולינה...
כשמדובר בשולט בן שנה וחצי 😍 זה לגיטימי.
אמא שלי שעמדה שם והסתכלה, קצת פחות...
בסוף העפתי כמובן את כולם, והרצפה נשארה נקיה 😇
אבל היי, זה שאני אוהבת לפעמים לפצוע את עצמי לא אומר שבכל מצב ובכל דרך. ומכות... אני מעדיפה שמי שמחטיף אותן ידע מה הוא עושה.
ועל כאבים מסוג אחר אני בכלל לא מדברת.
אז אל תשכחו להוכיח לכולם, שאתם כבר לא בני שנה וחצי.
זהו.
עכשיו רק תגידו לי, איך אני יוצאת מהבית בלי שכולם ישאלו שאלות מודאגות?
זה מצחיק לדבר על זה, אבל עד לא מזמן רוב בני האדם לא היו רגילים לזה שחודרים להם לאף.
לגרון כן. לורידים, גם פיזית וגם מטאפורית... אבל לאף? לא.
לחורים אחרים... אתם יודעים טוב ממני.
אבל מעטים האנשים שרגילים לחדירה כזאת - לאף.
ואז הגיעה הקורונה והוסיפה לנו גם את הסיטואציה ה(לא) משעשעת הזאת.
ואני לא רוצה להיות אונסת אפים.
ותאמינו לי שיש ימים שאני מרגישה כזאת.
אז אני מנסה לתקשר.
כמה מילים של סמול טוק לפני. משתדלת לזרוק איזו בדיחה למרות הסיכוי שאצא דבילית. שואלת אם היו פעמים קודמות ואם כן כמה ואיך היה?
שואלת על צד מועדף (אם כי על פי ההנחיות החדשות צריך לדגום משני הצדדים 🤦🏻♀️)
אחר כך שואלת איך היה, והאם אתם בסדר? בטיחותית אני צריכה לוודא שאין דימום (קורה גם לדוגם הכי עדין ולנדגם הכי לא משתולל. כי מזג אוויר כזה, כי אף רגיש כי קרה 🤷🏻♀️) ושאין סחרחורת (בטח אם אתם בדרייב אין ועומדים לצאת לנהיגה חזרה) או תופעת לוואי אחרת (דמעות ונזלת זה תקין. הגוף מנסה לגרש את המטוש שהוא בעצם גוף זר, אבל גם על זה אשמח לשמוע, להסביר, להרגיע ולהשתתף בצערכם...). וגם סתם לשמוע איך אתם, בכל זאת הרגע נכנסו לכם לאף.
ואז שמו אותי על "אוטו גלידה"
מחיצה שקופה, שרוולים לידיים.
אני בלי מיגון, אבל יכולה לתקשר רק בצעקות.
🤦🏻♀️
נגמרתי והגרון נגמר בעקבותי
תמיד טוב לשמוע שהרבשצ בעצם מעדיף שנסתובב בזוגות ותמיד עם נייד זמין.
אני מתחילה לתהות למה בעצם אני מחפשת אדרנלין במקומות אחרים כשהוא כאן מאחורי הבית 😜
אין בפוסט זה המלצה לבקר אותי או את השכנים שלי
יש קצת ברקים ואפילו רעמים?
אצלנו התחילו להתפלל הלילה לגשם...
לא יודעת למה דווקא גשם אחרון, והשיר הזה מרגיש קצת טובע... אבל אוהבת אותו.
פח"ע
חבלת ראש
ציר בעייתי
אני זורקת את הילד על אבא שלו
האדרנלין מפעפע
מתחילה לרוץ לאמבולנס...
בראש משחזרת איפה כל דבר נמצא.
ומה אם נצטרך את השכפצים...
זהו.
אין נהג אמבולנס.
מרגישה רודפת הרפתקאות סתומה.
הולכת לדפוק את הראש בקיר 🤦🏻♀️
אז למרות שעשיתי כבר לומדה למניעת הטרדה מינית בקורס חובשים, עכשיו, כשאני עובדת כדוגמת, צריך שוב.
ואין אזהרת טריגר לפני. ואף אחד לא לוקח בחשבון מה עברת או את עוברת בדרך להיותך לוחמת קורונה.
סתם כי כולם חייבים.
אני מחפשת ממי לבקש פטור. לא כי אני לא מטרידה פונטנציאלית, פשוט כי כבר עשיתי, ובכל מה שקשור להפסקה לשאיבת חלב, אני גם לא מתכוונת להפסיק להטריד 😜
אבל עכשיו אני סחוטה רק מלקרוא את העמוד הראשון של הלומדה. הצילו.
ובכל זאת יש פה משהו מדוייק ונוגע
אבל אישה כתבה את זה,
לא יודעת איך זה מהצד השני.
בכל מקרה, עם כל התסבוכות שלי ושל הסביבה שלי, השיר הזה הוא משאלה.
צרופה בתוכי/ רחלי ראובן
אני ארפאך
את תראי
אני אוהב אותך
עד שתתמלא בטנך
עד שיגאה הים בתוכך
ויפזזו גליו
וישירו צדפיו
אשה צריכה להיות אהבה צרופה לעצמה
אני אהיה לך הנשר
הנזכר במעופו
בכנפיו העצומות
בהדרו
אני אשקה אותך
היכן שיבשת
ואמזוג עלייך טללי אלוהים
שיהיו תאייך מאירי חיים
אני ארפאך
את עוד תראי
אותך קבלתי מכל נשמות העולם
אותך הלבישו על גופי
הנאבק
הנאסף
הקיסרי
מבטן אמי
"הנה את" , אמרו לי
"כמה טוב שבאת", אמרו לי
"אור ירד", אמרו לי
ולא מספיק נזכרו בי המילים האלו,
לא ריפדוני דיי
לא נחרטו בי עד קצות
אשה צריכה להיות אהבה מצטרפת לעצמה
אני אבנה בתוכך
עץ חזק וזקוף,
שיודע כמה פרי מנצנץ הוא
כמה נישאים ענפיו אל שמים
כמה שורשיו מיניקים צמאונות
אני ארקוד את קיומך
ואדבר בעדך
אני ארפאך
בי נשבעתי
אשלח אלייך את כל המילים
ואקשיב לך אינסוף הקשבות
אשה צריכה להיות אהבה רציפה לעצמה
שלא תתהלך כקבצנית
משחרת
לפת
שתהא ליטוף מתמשך לכל גווניה
להבת עד לנפשה
לחש יוקד כמטרונום:
"את אהובה
את אהובה"
נותר לך רק להאמין לי
