מעבר להרי החושך

בין אדם לאל

בין איש לאישה

(היי, אצלנו ביהדות זה לא אמור להיות סותר. ואם זה סותר משהו השתבש) 

זה כמו מחלה. ויש תרופה אחת... 

הָדוּר, נָאֶה, זִיו הָעולָם
נַפְשִי חולַת אַהֲבָתָךְ
אָנָא אֵל נָא, רְפָא נָא לָהּ
בְהַרְאות לָהּ נעַם זִיוָךְ
אָז תִתְחֵזֵק וְתִתְרַפֵא
וְהָיְתָה לָךְ שִפְחַת עולָם

אצלי משהו השתבש. הכל משובש אצלי... 😥

אז אני חולה, מפוחדת ו... 🤔 מבולבלת 🤷🏻‍♀️

זה כל כך מבלבל. רגע הוא רומס אותי לגמרי. שוכח ממני לטובת אביו. ורגע נחמד ומתקרב ומכין לי שתיה ודואג...

ואני נמאס לי ממלחמות.

כל כך עייפה.

בא לי ליפול לתוך הזרועות המושטות האלה. למרות שהן חלשות ולא יחזיקו אותי ולא יהססו לזרוק אותי  במקרה שיהיה להן כבד...

הן מושטות עכשיו.

וזה במקום מלחמה.

ולמי יש כח למלחמות מיותרות.

אז מה אם אתמול לא היה אכפת לו לעשות לי כל כך רע. אז מה אם הוא לא יודע להגן עלי. אז מה אם הוא אפילו לא חושב שזה התפקיד שלך...

אני כל כך עייפה. וגם ככה נופלת...

מותר, נכון? 

אז אחרי שהיום שוב נתקלתי בסוגיא הבנתי: שבעה נקיים זאת התקלה שיוצאת כשנותנים לנשים לעסוק ולהכריע בהלכה. 

זהו. 

אמרתי את זה. 

חוצמיזה, היום בעלי הכאיב לי (לא פיזית ולא בקטע טוב) עד כדי כך שאני תוהה אם הוא בעצם לא מנסה לרמוז לי משהו 😥

אבל הצחיקה אותי התובנה שלי מלמעלה. ומישהו עם לב ענק דאג להעלות לי את המצברוח לפני ואחרי, אז אל תדאגו לי. לפחות כרגע. 

לילה זך גם לכם...

שתעשה משהו שיעלים את הכאב. 

שהכאב הזה ייגמר. 

כבר לא יכולה יותר

קמתי מוקדם

השמש קמה קצת מאוחר הבוקר

ויחד עם העננים שרתה הבוקר אפילה ברוכה. 

חושך

כמו שמיכה רכה ונעימה 

מסתירה אותי מהעולם ואת העולם ממני

כל כך הייתי רוצה להישאר ככה. 

נסתרת. מוגנת. 

אמרת שכדאי לקלף את השכבות הגנה  

וקילפתי קצת

ואני חשופה ופגיעה עכשיו  

ויודעת שהוא יפגע בי. 

הוא כבר הודיע לי  

הוא לא עושה את זה מתוך רוע. 

הוא פשוט לא מבין ולא רואה... 

נכנסנו למנהרה וכשיצאנו השמש הצליחה קצת להתגבר על העננים. 

ואני שפשפתי עיניים מסונוורת ורציתי לחזור ולהתחבא. אבל איפה?

מותר לכתוב פה משהו לא מקובל? משהו חתרני ומעצבן? 

אני אכתוב. 

רק אל תקחו אותו אישית. 

מדברת פה על החיים שלי ועל הפער בינם לבין המציאות. איפושהו בפנים בפנים, מאמינה שיש משהו במציאות של היום. למרות שהיא הפוכה ממני... בטוחה שהיא באה לתקן פה משהו. 

"תאר לך שהגשם היה מלמטה למעלה

תאר לעצמך מה יכול היה להיות

לא היו עוזרות שום מיטריות

בשמיים היו צומחות פיטריות

תאר לעצמך מה יכול היה להיות .....

תחשוב בגדול תחשוב עם חיוך

אם הגשם היה הפוך

מן הסתם אנשים היו מתחילים

ללכת על הידיים

בשמיים היו ניקוות שלוליות

תאר לעצמך מה יכול היה להיות..."

השיר הזה, של אבנר שטראוס, שהופיע ככה בעיתון מקומי זיעזע אותי.

אני מהדור הישן.

לדמיין עולם הפוך עושה לי רע.

אולי זה כי אצלנו, האנשים העתיקים, הגשם מסמל את השמיים. את השפע שיורד מאלוקים אלינו. ואנחנו האדמה שמצמיחה.

אולי זה כי הגשם מסמל את ההשפעה של הגבר על האישה, והעולם שלנו כל כך מבלבל גם בנושא הזה...

מים שמגיעים מהאדמה מזכירים לי את הסיפורים על המבול.

ובעולם מבלבל שכזה, מתחשק לי גם להתכנס לתוך תיבת נח משלי.

ושכולם יחיו איך שנוח להם.

כבר לא יבוא שוב מבול.

רק לי לעצמי מתחשק עולם ברור ומסודר של אדמה ושמים, אלוקים ואדם, של גבר ואישה ושל מים.

זוכרים שכתבתי על לכבות את הכל?

על לקבור את כל החלומות?

אני חושבת שכמעט הצלחתי.

דחסתי הרבה עמוק פנימה.

לקחתי כדורים פסיכיאטרים.

התאבלתי והשלמתי עם המציאות...

כבר כמעט שהפכתי למת מהלך.

לזומבי מושלם.

עד שהגיע פה מישהו וטרף את כל הקלפים.

ואתם יודעים מה?

זה מקסים להרגיש.

זה מלהיב.

זה חי!

וזה כואב.

ממש כואב.

ואני כואב לי כבר מספיק.

ואולי הייתי מוכנה לוותר על הטוב ועל הרע ורק להפסיק להרגיש.

בשבת רציתי להתאבד

מזל ששמו אותי כוננית.

היה פאדיחות אם הייתי קופצת מאיפושהו ומי שהיה בא לטפל בי או לקבוע מוות היה הנהג שהתעצבן שלא הצטרפתי אליו... אז ויתרתי.

רק אחר כך חשבתי על כל מי שאני לא יכולה להשאיר לבד.

והמישהו הזה שגרם לי להרגיש חזרה, לא רוצה לעזור לי לכלוא מחדש את הכל.

הוא רוצה שאחיה חיים שלמים.

ואני לא יודעת איך להסביר לו שאין סיכוי.

אני צריכה לכבות את הכל. לקבור שוב.

ואין לי כח.

וכיף לי פה ושם לחיות עם אשליה של אהבה.

אבל אהבה זאת אשליה.

חיים טובים יש רק בסרטים.

הדבר היחיד שבטוח זה המוות

ולנוח... זה בקבר.

ביטחון, הגנה, אהבה...

חשבתי שכבר התגברתי על הסרט הזה.

איך הצלחת להחזיר אותי לשם?

ג'ינג'י או תולי תעלולי? 

אני רוצה אהבה כזאת פשוטה.

תמימה

טהורה

אבל מרגישה מחוללת.

ובעלי, הוא זה שלא אכפת לו מהחילול.

והחיים והאהבות הופכים לכל כך סבוכים וחשוכים.

כבר שמתי את השיר הזה פעם פה?

עכשיו רק תגדירו בית

כבר אחרי שבע בבוקר. אני קופאת מקור בחוץ על אספלט ירושלמי. מחכה לשאר הצוות. 

שומעת שירים של שלום חנוך ופתאום מתחילות הדמעות.

ועוד רגע בטח מישהו יגיע 🤦🏻‍♀️