מעבר להרי החושך

בכיתי הערב במקלחת.

אני בוכה כשרע לי

בוכה כשטוב לי

בוכה כשמתפללת...

זאת אומרת אם הבכי יוצא.

בדרך כלל הוא נתקע בדרך. בבטן, בגרון, בעיניים, בלב... רק שלא יגיע לסינוסים.

אבל הערב הוא יצא.

אבל לא הצלחתי לגמרי להבין למה.

אולי כי פוחדת שהטוב הולך להיגמר.

כי השבת היתה שקטה ויפה כל כך.

ואולי מחכה לנו סערה?

ימים יגידו. הלוואי ואני פוחדת סתם.

והשיר הזה...

בשבת הוא קצת התנגן לי.

ובמוצש קצת רציתי.

ובזכות איש אחר מכוכב אחר שלפתי את הגיטרה.

היה עליה הרבה אבק.

וניגנתי לי.

האצבעות שלי מהר מאוד נראו כמו אצבעות של מישהי שלא ניגנה מזמן וחטפה תוך דקות סימנים של מיתרים. אבל בכל זאת ניגנתי.

וסיפרתי לאיש מהכוכב האחר, נראה לי שהוא היה גאה בי. ואולי גם קצת בעלי היה גאה.

אחר כך החזרתי את הגיטרה וצללתי שוב לתוך בליל של שמחה, שאלה, תקווה ופחד.

שאלתי לא מזמן על הרס עצמי.

אחת התשובות המוזרות שקיבלתי כנראנ תפורה עלי בול: אנחנו הרי רוצים שלווה ושקט, ואתם יודעים איפה יש שלווה ושקט?

כמו שאומרים בפולנית : אני אנוח בקבר

אל תדאגו. כנראה שאני לא אנוח בקרוב...

ליל מנוחה גם לכם

מקווה שלפחות החלומות יהיו קצת שקטים.

אני נשואה לגבר טוב לב. יפה. חכם. רגיש. אוהב.

אבל הוא אוהב את אבא שלו.

ובתחרות הבלתי אפשרית הזאת אבא שלו תמיד מנצח.

ואל תגידו לי שזאת לא תחרות. מאז שאבא שלו פגע בי אני בתחרות.

מלחמה.

וכשאבא שלו מנצח המילים היפות שלו נעלמות. הוא פעם היה כותב לי שירים. ומכתבים עמוקים ויפים כל כך... וכשאבא שלו מנצח יוצאות לו בעיקר מילים תקיפות ומפולפלות. כמו של עורך דין ממולח. והרוך שלו נעלם. והעיניים היפות והטובות שלו משתנות.

וכל הדאגה וההכלה וכל החמלה וכל האהבה... כולן נעלמות כמו אל תוך חור שחור. ויוצא ממנו רק דבר אחד: "נוסע עם הילדים שלו לאבא,שלו ולא אכפת לו מכלום" ורואים שבאמת כבר לא אכפת.

ואני מפוחדת ושבורה. וכל כך זקוקה לאהבה והגנה.

אבל הגנה ממישהו אחר? איך אישה נשואה בכלל יכולה להרשות לעצמה? ואני התחתנתי עם איש כל כך טוב...

כל כך טוב.

אבל הוא אוהב את אבא שלו

😥

היום חשבתי על זה שהאויב הוא בלתי נראה. 

כל כך בלתי נראה שיכול להיות שהוא הרג מישהו היום, אבל הוא ישים לב לזה רק בעוד שבועיים שלושה. 

הרהורים מדגימה בעיר אדומה. 

אמרת שיש פה שיעור מעולה. אמרת שכדאי לי לכתוב. אולי כדי להפנים. אולי כדי לעזור...

אבל זה היה אחד השיעורים המבולגנים.

אז מאיפה להתחיל?

היה לי יום גרוע אתמול.

אני יכולה להאשים את המחזור שצריך להגיע או את הצוות... אבל בסוף זאת אני שסובלת. ואולי גם בכלל האשמה?

אז מה עושים?

נכנסים למיטה נקברים מתחת לפוך ומנסים למחוק את היום הזה.

עד כאן הכל סבבה ורגיל.

לא משהו שלא קרה לי עד היום...

הסיפור התחיל עם מישהו מוזר, שאמר לי להפסיק לשפוט את עצמי, להפסיק לרחם על עצמי ולהתחיל לזוז. ללכת. גם אם בצעדים קטנים.

לא הבנתי איך.

אני שנים שופטת את עצמי. מי יעשה את זה אם לא אני? פה ושם גם הסביבה מוכיחה לי שצדקתי 🤷🏻‍♀️ אז איך אפשר להפסיק עם זה?

האמת, לא היתה לי ועדיין אין לי תשובה.

אז נתפסתי לזה שאמר שאני צריכה להתחיל ללכת בצעדים קטנים.

בזה דווקא יש לי הרבה ניסיון, במובן הפשוט של המילה.

שנה שעברה, לקראת גיל 32 למדתי ללכת.

מחדש.

אחרי בילוי ארוך מדי עם גבס ואיסור מוחלט לדרוך. 

איך למדתי?

בהתחלה עם כביים.

לאט לאט.

לקחתי אקמול כל פעם שרציתי לצאת החוצה.

נחתי המון.

לפעמים רק דרכתי ונתתי לגוף שלי לכאוב.

להתרגל למצב.

היתה לי פיזיוטרפיסטית מעולה. כזאת שנדמה כאילו למדה גם פסיכולוגיה לפני שהתחילה ללמד מבוגרים ללכת. 

היתה לי רגל אחת בריאה, ומטרה מאוד ברורה. כולם ראו כל הזמן את ההתמודדות שלי והתייחסו בהתאם. וכמו שכתבתי, היתה איתי אשת מקצוע מעולה.

ומה יש לי פה?

מטרה קצת מוזרה. הכל הרי נמצא בראש שלי.

לא רואים את זה בחוץ. לא את הגבס ולא את הכביים. מישהו בכלל שם לי גבס? מישהו הוריד לי אותו? מי אמר בכלל שאסור לדרוך?

והכי חשוב:

האקמול והפיזיוטרפיסטית. תרצה להחליף אותם?

מעתיקה מהפורום: 

אז יצר הרס עצמי

כמה?
למה?
מאיפה התחיל?
מה עושים?
נלחמים בזה? איך?

שואלת כדי להבין. אין פה שום הזמנה להרוס אותי. אני עושה את זה מצויין לבד. תודה!

לא באמת חשבתי שמישהו מכם יכתוב לי תשובה וישלח לי קישור בתגובה... אז מגיבה לעצמי:

אֲשֶׁר אֵימָתֶךָ

בְּאֶרְאֶלֵּי אֹמֶן בְּאַבִּירֵי אֹמֶץ

בִּבְלוּלֵי קֶרַח בִּבְדוּדֵי קֶדַח

וּמוֹרָאֲךָ עֲלֵיהֶם

וְאָבִיתָ תְהִלָּה

מִגְּלוּמֵי גוּשׁ מִגָּרֵי גַיְא

מִדְּלוּלֵי פֹעַל מִדַּלֵּי מַעַשׂ

וְהִיא תְהִלָּתֶךָ

אֲשֶׁר אֵימָתֶךָ

בַּהֲמוֹן מַלְאָכִים בְּהִלּוּךְ מַחֲנוֹת

בְּוַעַד אֲלָפִים בְּוֶכַח רְבָבוֹת

וּמוֹרָאֲךָ עֲלֵיהֶם

וְאָבִיתָ תְהִלָּה

מִזִּיו שׁוֹנֶה מִזֹּהַר כָּבֶה

מֵחֲסֵרֵי שֵׂכֶל מֵחוֹרְשֵׁי רֶשַׁע

וְהִיא תְהִלָּתֶךָ

אֲשֶׁר אֵימָתֶךָ

בְּטִפּוּחַ עֲרָבוֹת בְּטִכּוּס שְׁחָקִים

בְּיִקְרַת עֲרָפֶל בִּירִיעַת מְעוֹנָה

וּמוֹרָאֲךָ עֲלֵיהֶם

וְאָבִיתָ תְהִלָּה

מִכְּתוּמֵי שֶׁמֶץ מִכְּמוּסֵי כֶתֶם

מִלְּכוּדֵי פַח מִלְּעוּנֵי מַר

וְהִיא תְהִלָּתֶךָ

אֲשֶׁר אֵימָתֶךָ

בְּמַסְלוּלֵי זְבוּל בִּמְרוֹמֵי שְׁפַר

בִּנְטִיַּת דֹּק בִּנְחִיַּת עָבִים

וּמוֹרָאֲךָ עֲלֵיהֶם

וְאָבִיתָ תְהִלָּה

מִסְּרוּחֵי מַעַשׂ מִשְּׂבֵעֵי רֹגֶז

מֵעֲדוּרֵי אֱמֶת מֵעֲמוּסֵי בָטֶן

וְהִיא תְהִלָּתֶךָ

אֲשֶׁר אֵימָתֶךָ

בְּפוֹתְחֵי קָדוֹשׁ בְּפוֹצְחֵי בָרוּךְ

בִּצְדוּדֵי אַרְבַּע בִּצְנוּפֵי שֵׁשׁ שֵׁשׁ

וּמוֹרָאֲךָ עֲלֵיהֶם

וְאָבִיתָ תְהִלָּה

מִקְּרוּאֵי עַיִן מִקּוֹרְאֵי בְחִנּוּף

מֵרְחֵקֵי אֱמֶת מֵרֵיקֵי צֶדֶק

וְהִיא תְהִלָּתֶךָ

אֲשֶׁר אֵימָתֶךָ

בִּשְׁבִיבֵי אֵשׁ בִּשְׁבִילֵי מַיִם

בִּתְלוּלֵי רוֹם בְּתַלְתַּלֵּי גֹבַהּ

וּמוֹרָאֲךָ עֲלֵיהֶם

וְאָבִיתָ תְהִלָּה

מִבָּשָׂר וָדָם מֵהֶבֶל וָתֹהוּ

מֵחָצִיר יָבֵשׁ מִצֵּל עוֹבֵר

וּמִצִּיץ נוֹבֵל מַשְׁלִימֵי נֶפֶשׁ

מַפְרִיחֵי רוּחַ וּמְעִיפֵי חַיָּה

וַחֲנִיטֵי נְשָׁמָה וּמוֹצִיאֵי יְחִידָה

וְנִשְׁמָעִים בַּדִּין וּמֵתִים בַּמִּשְׁפָּט

וְחַיִּים בְּרַחֲמִים וְנוֹתְנִים לְךָ פְּאֵר חַי עוֹלָמִים

וְתִפְאַרְתְּךָ עֲלֵיהֶם

אשר אימתך באראלי אומן/ מיוחס ליניי/רבי אלעזר בירבי קליר

(כמעט כמו שזה נשמע באמת)

תמחקו לרגע מהראש את סרוגים.

לא

תמחקו

באמת תמחקו...

לא צריך להיות חלק מהביצה כדי לעמוד לבד מול אלוקים.

לא צריך להיות רווק.

לא חייב להקפיד על הכל.

מספיק רק לרצות משהו קטן ואז להתמודד.

ומול אלוקים בסופו של דבר כולנו עומדים לבד.

(לפחות אלה שמנסים לעמוד מולו)

פתאום עלתה לי תובנה.

על מילים ואיך שאני מגדירה לי אותן. 

אני קצת מזוכיסטית. לפעמים אני נהנית להכאיב לעצמי בכל מיני דרכים.

ואולי לפעמים אני אפילו קצת רוצה איזה שולט שיקח את הכאב שלי לידיים שלו...

אבל אני לא רוצה שהוא יהיה סאדיסט.

רוצה שהוא יהנה מהתהליך שיעבור עלי, רוצה שיהנה מלהוביל את זה... שיהנה מזה שטוב לי גם אם זה מוזר.

אבל לא רוצה שהוא יהנה מהכאב שלי.

לא רוצה מישהו שנהנה מעצם הלהכאיב, בלי לראות את מי שכואב מולו. רוצה שהכאב יהיה מדוייק בשבילי, ולא רק משהו להנאתו.

היום פגשתי אדם סאדיסט. לא שולט, לא דום, לא מוביל, פשוט סאדיסט. 

עברו רק שלושה שבועות? 

זה פחות מחודש. 

והספקנו מאז לדבר על מהות, משמעות והתמסרות... ועל עוד מליון ואחת דברים שעשו לי מלחיץ ונעים בבת אחת. 

וחזרתי אל הפוסט הזה הזה שמתי לי את השיר והתחלתי לבכות. 

הייתי כקבצנית משחרת לפת ולמים. ורק אתה יודע כמה צמאה אני... 

ונתת לי לשתות. לפחות לבינתיים. רק כדי שלא אמות בצמא.

אני לא אכתוב פה את כל הדמעות והצרחות שיש בתוכי. רק רציתי להגיד שהעולם כל כך מסובך, ואם כבר לפגוש אנשים באמצע הדרך, אז שיהיו טובים ודואגים כמוך. 

בין שולט שדואג קודם לעצמו לשולט שדואג קודם לנשלטת שלו. 

אז היום כשהייתי סוס/טרמפולינה חטפתי מכה בסנטר והתחלתי לדמם מהשפה. זה לא היה מתוכנן. 

שולט טוב כמובן היה עוצר, בודק ועוצר את הדימום. 

אבל אני המשכתי להיות טרמפולינה...

כשמדובר בשולט בן שנה וחצי 😍 זה לגיטימי. 

אמא שלי שעמדה שם והסתכלה, קצת פחות... 

בסוף העפתי כמובן את כולם, והרצפה נשארה נקיה 😇

אבל היי, זה שאני אוהבת לפעמים לפצוע את עצמי לא אומר שבכל מצב ובכל דרך. ומכות... אני מעדיפה שמי שמחטיף אותן ידע מה הוא עושה. 

ועל כאבים מסוג אחר אני בכלל לא מדברת. 

אז אל תשכחו להוכיח לכולם, שאתם כבר לא בני שנה וחצי. 

זהו. 

עכשיו רק תגידו לי, איך אני יוצאת מהבית בלי שכולם ישאלו שאלות מודאגות?