מעבר להרי החושך

לא דגמתי היום. 

אולי בזכות זה יצא לי לשמוע קצת חדשות. 

אז בין שאר חולי הקורונה, נפטר בהושענה רבה זמר לא מוכר.

יש משהו בקול שלו, בשירה שלו, שנכנס ככה בקלות פנימה. 

אני חושבת שהבאתי פה כבר כמה פעמים את הביצוע (המתוק אם מותר לקרוא לזה ככה) שלו לקינות תשעה באב. 

אם מותר עכשיו סתם עוד שיר אחד, אז זה זה: 

חבל על דאבדין

אמנם אני עובדת בי-ם, אבל בגלל אילוצי תחבורה ציבורית ואילוצים אחרים, כל יום שאני חוזרת מהעבודה אני מריחה ריח של ים. רוח נעימה של אחר הצהריים סתווי (כי בשיא הקיץ הלחות זוועה) מביאה ריח חזק של חול ומלח. ריח של ים.

כבר כתבתי פה, היחסים שלי עם הים מורכבים. אולי כי הים עצמו הוא כזה מורכב. או אולי כי הים הוא מראה ואני המורכבת... אולי גם וגם. ואולי אף פעם לא אדע...

אבל בסוף כל יום שבו עשרות אנשים משתעלים עלי, אני חוזרת ומריחה את הים. ויודעת שיש לי חוש ריח, ושאני כבר רוצה ללכת לחוף, להריח ולהסתכל לאינסוף.

חיפשתי לי שיר ים שאולי ישקף קצת סערה ודמעות. אולי הייתי צריכה למצוא לחן לספר יונה כדי שזה ירגיש קצת יותר מדוייק 🙈

אבל לא מצאתי כזה שיר ביוטיוב. 

אז בחרתי שיר קצת אחר, פנטזיית ים מתוקה. כי הים הוא גם כזה...

ודמי יתנפץ אל הדופק

עוד יממה מטורפת של נסיעות, חום, יזע. והלוואי שהיו יוצאות הדמעות. 

מישהו שאהבתי נפטר. לא מקורונה, אבל הייתי בין משמרות ומספר שעות שינה מצומצם מאוד, הגבילו את ההלוויה ל20 איש... 

לא הלכתי.

עכשיו אני צריכה להיפרד בלי להיות בפרידה. 

וחם לי, ואני עייפה ומישהו נגע לי קצת בבפנים עם סיפור שעוד לא סופר... לעזעזאל. הראש שלי עובד דפוק. מבולבל כזה.  

מותר שיר? רק כדי שיעשה לי סדר במלחמה ההזויה שאיכשהו הפכתי לחיילת עייפה שלה? 

פ

לצאת מהבידוד. 

ליסוע על כביש החוף. 

לראות כרמל

להריח ים. 

דרייב אין מרכז הקונגרסים 

וחזרה לאותו חדר ואותו בידוד. 

אם לא היו פה בחדר גם נמלים אדומות קטנות שבאו לארח לנו לחברה, הייתי אומרת שהשיר הזה מושלם. 

אבל למה דווקא נמלה למה? 

מצד אחד כל החצאיות נופלות לי... 

מצד שני הכיסא שישבתי עליו כל השבוע בבידוד נשבר כשישבתי לאכול צהריים 🤦🏻‍♀️

וזהו. נראה לי אני כשאני יוצאת מהבידוד זה ישר לבית משוגעים. אולי עצירה קטנה בדרך לבדוק שלא קרה כלום בנפילה למה כואב לי... 😭

התעוררתי לבוקר של שנאה עצמית.

אין לי כח לעצמי, אני מתוסכלת ומאוכזבת ממני.
אפילו הפוסט שכתבתי על זה נמחק לפני שהספקתי לשלוח. ועכשיו אני משחזרת אותו עם מילים אחרות ואולי פחות מדויקות. פחות אומרות מה שרציתי. ובכלל כבר כמעט שכחתי מה רציתי.

אני מניחה שזה קשור לתסמונת קדם ויסתית שהתחילה (היא מתחילה בערך שבועיים לפני המחזור) אבל זה שאני יודעת ומכירה את זה לא הופך את המצב ליותר קל או אותי ליותר נסבלת.

אני יודעת, זה יעבור, ואז עוד חודש (או קצת פחות במקרה שלי) יתחיל שוב, ואז שוב יעבור ושוב יבוא, ושוב... וכבר יש לי סחרחורת ושמישהו יוריד אותי מהרכבת הרים הזאת שהיא בעצם אני (או לפחות ככה אומרים).

מכירים את "אחכה לך"? אז לא חייבים את כל השיר, אבל שתי שורות:
"קח את הדימעה את הכאב"
"להיאבק בתוך גופך"

כמו פעם באולפנה, שהייתי הולכת מכות עם חברה, בוכה ונרגעת... אפשר רק לרגע אחד שוב? 

אני יודעת שזה לא לגמרי המקום... אבל תסלחו לי? אני מבולבלת...😉

חשבתי על משהו בצום. משהו שראשיתו באחד השיעורים ששמעתי אי אז במדרשה, וסופו בימינו.

אלפיים שנה היינו בגלות. בגלות קשה לדבר על פרהסיה יהודית. גם בשטייטל הקטנה והציורית, יש חיילים של הצאר שמשביתים את השמחות. היהדות היתה פרטית יותר. אישית יותר. גם כשהתפללנו במניין, היה בזה משהו אישי.

כשחזרנו לארץ, הלאומיות שלנו חזרה אט אט לזרוח. למרבה ההפתעה (או שלא) היא לא היתה קשורה לדת. היא היתה יהודית, אבל לא דתית.

הקמנו מדינה, יש בה פרהסיה יהודית, פרהסיה דתית ופרהסיה גלובלית. ובעיקר יש בה המון ויכוחים.

עכשיו בקורונה, כולם מנסים לנחש מה אלוקים/היקום מנסה להגיד לנו. שמעתי רעיונות יפים על התכנסות פנימה, מבט על המשפחה, על הטבע, על האני האישי. הכל באמת נשמע מקסים ונכון. 

אבל חבר'ה, בואו, אם מישהו סגר לנו את הפרהסיה, כנראה שמשהו בה היה דפוק, לא?

תגידו זה בגלל שמחללים שבת, אז למה כל כך הרבה חרדים חולים? תגידו, זה בגלל הכפיה דתית, אז למה ה"פיראט האדום" של הגל השני זה הגימנסיה העברית? תגידו שזה בגלל הגזענות, אז למה כולם חולים ללא הבדלי דת וגזע?

אין לי תשובה מה דפוק אצלנו בפרהסיה, אבל כשמנסים לחשוב מה אלוקים או היקום מנסה להגיד לנו, צריך לשים לב גם אליה. ואם אנחנו לא יכולים לשנות את העולם, ואפילו לא את השכן שבדלת ליד, כדאי שנשנה את עצמנו. לא רק מבפנים, אלא גם באיך שאנחנו מתנהגים בחוץ.

ושתהיה שנה דבש לכולם! (חוץ מלפודמאפים. לכם אני מאחלת שנה של דבש תמרים 😅)

פעם בשנה הוא מגיע לסשן.
אני תמיד גומרת אותו מותשת, אבל עם חיוך. מכורבלת תחת צל ידו.

כל שנה אני כל כך מחכה לרגעים האלה. ליום ארוך ומתיש של רק אני והוא. הוא תמיד מגיע באותו תאריך, אבל אני לא תמיד בפוקוס.
היום הזה אמור לטעון אותי בכוחות עד לפגישה בשנה הבאה. כמה מבאס זה להיות שם ולא עד הסוף. להרגיש רק בחצי. לחוות בקושי.
זה לא שהוא הולך, אבל היום הזה הוא רק שלנו.

והשנה אני לא יודעת אם יש לי בכלל סיכוי. אני בבידוד, עם ילד שהוא גם שלו, אבל מסית את כל תשומת הלב. רק לצום יהיה כמעט בלתי אפשרי, כי הבחור הצעיר אוהב לינוק... אז לא מצפה להרגיש. רק חבל, כי בטח אזדקק לכוחות האלה השנה, ורק אלוקים יודע מאיפה אגרד אותם בהמשך...

פעם הרגשתי אותו. אין לכם מושג כמה. אולי רק אלי הוא בא ככה? מאז אני יודעת שהוא שם, ורק מחכה להרגיש אותו שוב. 

גמר חתימה טובה לכולם

זהו. הייתי גם בצד השני של המטוש. 

ואני בבידוד עכשיו, כי 2 אנשים מהצוות שלי חלו בקורונה. 

הייתי אומרת שאני עומדת לצאת מדעתי, לו הייתי בה מתישהו לאחרונה... בכולופן תהומות השיגעון שוברים שיאים חדשים. 

בבידוד, עם החתיך שלי בן השנה וחצי. לא יודעת אם היה לו יותר טוב איתי או בלעדי.

הדגימה היתה כל כך פשוטה שהתחלתי לתהות אולי לא דגמו אותי כמו שצריך? 

שוב פעם שמו אותי לבד עם בת שירות צעירה וחדשה. 

והייתי צריכה לשמור עליה, על המטופלים, לוודא שהיא דוגמת כמו שצריך, ולהעלות לה את הביטחון העצמי כי כבר היו כאלה שדאגו להרוס לה אותו. 

ואני כזאת קטנה ומבולבלת. מה להיות אחראית עכשיו?  תנו לי פקודות ברורות... תבדקו שאני בסדר. איך אני אתן למישהי ביטחון עצמי כשבקושי לי יש מאיפה להשיג כזה?

ועכשיו אני עייפה, לחוצה ומבולבלת. לא זוכרת איך קוראים לי. אז אני רק אאחל לכם לילה טוב? 

🌷לילה טוב 🌷