מעבר להרי החושך

בערב השני של ראש השנה קרה הקסם.

הפלאפון, המחשב והאינטרנט נעלמו כבר ביום הראשון, אבל כמו בכל שבת, בעלי היה עייף בלעדיהם, והשתדל לישון ולאגור כוחות לקראתם... אבל אז הגיע הערב השני, ועדיין היינו בתוך חג נטול טכנולוגיה והסחות דעת.

ואז הקסם קרה.
לכמה שעות בעלי חזר אלי.
אחרי שישן כל היום, הוא היה ערני בערב. חייך, טיפל בילדים, אמר דברים שנונים והצחיק אותי. נזכרתי למה אני אוהבת אותו ואיך קרה שבחרתי בו להיות האבא של הילדים שלי. הוא יהיה כזה אבא טוב... ראו את זה עליו עוד לפני שהיו לו ילדים. הוא יודע להוביל את הבית. 
כל כך הצטערתי שלא יצא חג שצמוד לשבת... עוד יום של שקט היה יכול לעשות לנו רק טוב!

אני נוחתת עכשיו אחרי חג קסום לכנראה עוד שנה שלמה של דם, יזע ודמעות.
הלוואי שנזכה לעוד רגעי חסד כאלה גם לפני ראש השנה הבא!

🎶בראש השנה, בראש השנה
ליבנו ענה בתפילה נושנה
שיפה ושונה תהא השנה

אשר מתחילה לה היום🎶🎼

גמר חתימה טובה לכולנו!

למי שלא מכיר, בימים האלה של המחזור, לפי ההלכה, אסור לגבר לגעת באשתו. ויש עוד הרחקות... 

עד כדי כך שלהעביר חפץ מיד ליד (מטוש לצורך העיניין) מותר לי להעביר לכל גבר בעולם חוץ מלבעלי כשאני במחזור. 

(עכשיו תדמיינו איך הוא מגיש לי אקמול וכוס מים לרגל המיגרנה החודשית הזאת. ואני לא מרשה להדליק את האור כי זה כואב)

נסיתי לחשוב למה זה. 

אולי זה כי אין לי חשק מיני כרגע, וההלכה שומרת עלי מנידנודים של בעלי? 

אבל יש נשים שדווקא יש להן חשק (לא לי)... 

אני חושבת שבימים האלה שאני כל כך עצובה ומדוכדכת, חיבוק אמיתי או אפילו כתף לבכות עליה, יכולים להיות משהו כמעט אלוהי. 

ודברים עוצמתיים כאלה הם מסוכנים. בעיקר לאישה. 

אז אני הכי זקוקה עכשיו בעולם לחיבוק, אין מי שייתן לי אותו. אני לא עד הסוף מבינה למה, אבל נראה לי שאני אקבל את זה ככה. 

לפעמים אני תוהה איך הפכתי לכזאת מבולבלת. 

חשבתי שזה בגלל ההורמונים שתמיד מכים בי ללא רחם ובמהירות מופרזת (מחזור של 21 עד 26 יום זה די זוועה). אחר כך חשבתי שזאת ההלכה, שמרחיקה ומקרבת ומרחיקה שוב דווקא כשהכי צריך... 

אני למרבה הזוועה מושפעת מהמחזור שלי, ולאחרונה הרופאה אפילו אסרה עלי לקחת גלולות...

הבעיה היחידה היא שמצופה ממני להיות עוגן יציב כשאני בעצמי טובעת במערבולת. כי יש לי ילדים. כי בעלי מושפע ממני (לא יודעת למה. פעם הוא לא היה כזה. נראה לי מישהו ייעץ לו להתחבר אלי ככה. לא מישהו חכם) כי החברה שלנו בנויה ככה. 

אז אני במחזור.

כבד.

ובא לי שיתחשבו בי.

שיתנו לי לשבת באוטובוס. 

שיתנו לי לדגום מתחת למזגן בעבודה. 

שבעלי יצליח להשכיב לבד את הילדים ולא יבקש עזרה דווקא היום. 

שאמא תרחם עלי ולא תחפור הרבה. 

שיתנו לי לישון... 

אני תוהה אם פעם אישה במחזור יכלה להגיד בקול, פוס משחק. תנו לי כמה ימים לכאוב ולבכות בשקט... או שתמיד העולם הזה היה כל כך מבלבל? 

אז שבוע שעבר דגמתי יום אחד באמבולנס שבטעות קוראים לו אוטו גלידה. 

רק במקום גלידה יש מטושים. 

בקצרה: 

הרגשתי אונסת אפים סידרתית. 

נכון שהכל היה בהסכמה (איזה הסכמה? עמדו בתור כדי לחטוף מטוש) או בהסכמה של ההורים במקרה של תינוקות... אבל עדיין. הקונספט של הרחוב, הדגימה בעמידה (הנדגם עומד. אני דווקא יושבת על הכיסא פרמדיק). החוסר יכולת לתקשר מבעד למחיצה (צעקתי הסברים עד שנגמר לי הגרון, אבל גם אז לא ממש הבינו) הכמות של האנשים שזאת היתה דגימה ראשונה שלהם 🤦🏻‍♀️

נראה לי שזאת דגימה די טראומטית. גם לנדגם וגם לדוגם. מקווה שיחזירו אותי לדגום צוותים של בתי אבות.  

אז יחד עם ספטמבר, התחלפו גם הבנות שירות של מד"א. וככה קיבלנו אל חבורת הדוגמים כמה דוגמות חדשות ישר מהקורס. 

היום פגשתי אחת. המפקד דגעמה ביקש שאחנוך אותה בכמה דגימות הראשונות. 

למי שחי בכוכב אחר, אני אעדכן שהיה חם היום. מאוד חם. והמזגנים במחלקות שדגמנו לא עבדו. 

אז דבר ראשון הסברתי לה שצריך לרדת ממיגון. לתפוס את זה בזמן. לשתות הרבה לפני ואחרי. במדא קוראים לזה סייפטי? פה זה נקרא בטיחות לפני הכל? 

אחר כך הסברתי לה שאנחנו לא באמת מתעללים בקשישים. זאת פאטה מורגנה של החום 🤦🏻‍♀️

רק בסוף הראתי לה איך אני דוגמת, ושלחתי אותה לחדור לאפים של אחרים. 

מקווה שהייתי מורה סבירה פלוס מינוס. ועוד יותר מקווה שהיא התאוששה מהחום. לי כמובן המוח התבשל לחלוטין, אבל לא היה ברור אם זה מחום, מדאגה או מבעיות אחרות. 

נראה לי היא שרדה את זה. 

אז לפני כמה ימים, בדגימה בבית אבות... הגיעה אלי מישהי שלא נדגמה מעולם. 

בהתחלה חשבתי שהיא עובדת עלי. איך יכול להיות?!?!? אחר כך הסתבר שהיא עובדת חדשה. 

אז החברה שעבדה על ידי הסבירה לי שקוראים לתופעה (המאוד נדירה בבתי אבות) בתול/ת דגימות. 

הייתרון במי שמעולם לא נדגם, זה שהוא לפעמים יותר רגוע. הוא לא יודע ממה לפחד, ולכן לא זז או מתכווץ עוד לפני שפתחת את הניילון של המטוש. 🤦🏻‍♀️

האחריות הגדולה היא לדגום אותו בלי לגרום לו לטראומה, כי אם לא יפטרו אותו, כנראה שאתה או חבר שלך, יצטרכו לדגום אותו בשבוע הבא 🙈

אז שניה לפני שאני חוזרת לקחת את הזבל הזה שיחנוק לי את כל הרגשות, ובעיקר את הרגישות... אני רוצה להתפלל. 

להגיד לאלוקים שאני עושה את זה בשביל הילדים שלי. כי כל המומחים אומרים שהם צריכים אמא שפויה. וכל המומחים אומרים שאמא דואגת ואוהבת מדי זה לא טוב... 

אלוקים, 

אני עושה את זה בשבילם.

אני בכלל לא בטוחה שזאת הדרך הנכונה, שזה מה שיעשה לי טוב... אבל למען האמת, זה לא משנה מה יעשה לי טוב.

פשוט שמור על הילדים שלי.

תציל אותם מהעצבות שלי, מעצות של מומחים, ממטרידים... פשוט תן להם חיים פשוטים ומאושרים. 

אני עושה את ההשתדלות המבולבלת שלי, די ברור שהיא לא תעבוד בלי שאתה תעשה פה נס... 

אז שמור על האוצרות המתוקים שלי. 

כל מה שאני עושה ומשתדלת זה בשבילם... תעשה נס שזה יעזור? לי אולי לא מגיע, אבל להם מגיע הכל! 

אז היום התחיל עם נהג שלא הפסיק לרדת על הצוות של היישוב שלי (הוא היה די ענתיקה, בעיקר בסגנון... אז תהיתי אם זה סטייל למשוך לילדה בצמה. כאילו, זאת הדרך להחמיא לי ולחברה שלי מהיישוב?) 

ירדתי במהירות שיא על חפיסת שוקולד (מריר אגוזים) 

הודתי שאני מזוכיסטית אבל מעדיפה לאכול חול בחפירה ארכיאולוגית על פני מיגון אטום מדי עם מזגן חלש מדי... 

דיון על שיגעון הזכיר לי את המפקד דגימה שרצה להשאיר אותי עם המחלקה הסגורה אחרי שדגמתי אותן 🤪 (בצחוק. אל תדאגו. זאת אומרת תדאגו, אבל הוא לא ידע כמה המצב שלי היה קשה פעם וכמה הוא יכול להידרדר)

התחלתי ללכת מהתחנה לתחנה מרכזית, כשפתאום אמבולנס קורא את שמי ברמקול 😊 

בקיצור... טרמפ עד הבית, עם נהג שהיה צריך לדגום ביישוב ליד. (יצאת צדיק, ימלך!) 

בעלי הלך לקנות לי כדורים. מקווה שעם הפיכתי לאדישה, הכאבים בסינוסים שמגיעים עם הדמעות, יפחתו משמעותית. 

אבל אם כבר לבכות, את זה כבר הספקתם לראות? 

ושיהיה חג 1 לספטמבר מוצלח ושמח 🤗

וכמובן שנת לימודים טובה! 

ה"התקפת נשמה" הזאת, שעשתה לי חשק להיות טובה... זה בטח כי נגמרו לי הכדורים ולא היה לי זמן לחדש מרשם. 

מחר אני אנסה לטפל בזה כשהמרפאה פתוחה. 

ואז אני אוכל לשכוח שוב מהנשמה, המצפון והלב שלי. 

לכולם יותר קל כשאני רובוט. 

(אולי לי לא באמת יותר קל, אבל למי אכפת?)

כמה שבכיתי, הנשמה שלי היתה זקוקה להרבה יותר. 

אני פוחדת לבכות.

זה עושה לי דלקות בסינוסים ואני שונאת אנטיביוטיקה. 

יש משהו מטהר בבכי. 

משהו אמיתי ועמוק כזה. 

פעם הייתי בוכה בלי לפחד

נרדמת עם דמעות וקמה בבוקר בתחושה הכי נקיה שיש. מוכנה לפתוח יום חדש על דף לבן. 

היום אני דוחסת דרך הגרון הכל חזרה לבטן. 

קמה עם אותם כתמים שאולי כבר שנים לא כיבסתי. 

פה ושם בורחת דמעה סוררת, אבל היא לא באמת מנקה משהו. רק מזיזה קצת אבק ממקום למקום. 

כמה חבל שטוהר זה לא מדבק. רק הג'יפה שלי מדבקת. איך הייתי רוצה להיות טיפה כמו המפקד דגימה שהיה לנו היום. 

אבל אני לא אגיד לו את זה. ובכלל, למרות שהוא היה נחמד ומאוד השתדל לעודד... לטובתו עדיף שאני אתרחק. אולי אפילו נוותר על לבקש את התמונות מסוף הדגימה. רק לשמור עליו נקי. שלא יתלכלך מכל מה שיש בי, כי עם כל הכבוד לקורונה, דיכאון, ציניות ושאר שריטות שכאלה, הרבה יותר מדבקות. 

שמרו על עצמכם

מבולבלת...