אז היום התחיל עם נהג שלא הפסיק לרדת על הצוות של היישוב שלי (הוא היה די ענתיקה, בעיקר בסגנון... אז תהיתי אם זה סטייל למשוך לילדה בצמה. כאילו, זאת הדרך להחמיא לי ולחברה שלי מהיישוב?)
ירדתי במהירות שיא על חפיסת שוקולד (מריר אגוזים)
הודתי שאני מזוכיסטית אבל מעדיפה לאכול חול בחפירה ארכיאולוגית על פני מיגון אטום מדי עם מזגן חלש מדי...
דיון על שיגעון הזכיר לי את המפקד דגימה שרצה להשאיר אותי עם המחלקה הסגורה אחרי שדגמתי אותן 🤪 (בצחוק. אל תדאגו. זאת אומרת תדאגו, אבל הוא לא ידע כמה המצב שלי היה קשה פעם וכמה הוא יכול להידרדר)
התחלתי ללכת מהתחנה לתחנה מרכזית, כשפתאום אמבולנס קורא את שמי ברמקול 😊
בקיצור... טרמפ עד הבית, עם נהג שהיה צריך לדגום ביישוב ליד. (יצאת צדיק, ימלך!)
בעלי הלך לקנות לי כדורים. מקווה שעם הפיכתי לאדישה, הכאבים בסינוסים שמגיעים עם הדמעות, יפחתו משמעותית.
אבל אם כבר לבכות, את זה כבר הספקתם לראות?
ושיהיה חג 1 לספטמבר מוצלח ושמח 🤗
וכמובן שנת לימודים טובה!