מעבר להרי החושך

מצד אחד כל החצאיות נופלות לי... 

מצד שני הכיסא שישבתי עליו כל השבוע בבידוד נשבר כשישבתי לאכול צהריים 🤦🏻‍♀️

וזהו. נראה לי אני כשאני יוצאת מהבידוד זה ישר לבית משוגעים. אולי עצירה קטנה בדרך לבדוק שלא קרה כלום בנפילה למה כואב לי... 😭

התעוררתי לבוקר של שנאה עצמית.

אין לי כח לעצמי, אני מתוסכלת ומאוכזבת ממני.
אפילו הפוסט שכתבתי על זה נמחק לפני שהספקתי לשלוח. ועכשיו אני משחזרת אותו עם מילים אחרות ואולי פחות מדויקות. פחות אומרות מה שרציתי. ובכלל כבר כמעט שכחתי מה רציתי.

אני מניחה שזה קשור לתסמונת קדם ויסתית שהתחילה (היא מתחילה בערך שבועיים לפני המחזור) אבל זה שאני יודעת ומכירה את זה לא הופך את המצב ליותר קל או אותי ליותר נסבלת.

אני יודעת, זה יעבור, ואז עוד חודש (או קצת פחות במקרה שלי) יתחיל שוב, ואז שוב יעבור ושוב יבוא, ושוב... וכבר יש לי סחרחורת ושמישהו יוריד אותי מהרכבת הרים הזאת שהיא בעצם אני (או לפחות ככה אומרים).

מכירים את "אחכה לך"? אז לא חייבים את כל השיר, אבל שתי שורות:
"קח את הדימעה את הכאב"
"להיאבק בתוך גופך"

כמו פעם באולפנה, שהייתי הולכת מכות עם חברה, בוכה ונרגעת... אפשר רק לרגע אחד שוב? 

אני יודעת שזה לא לגמרי המקום... אבל תסלחו לי? אני מבולבלת...😉

חשבתי על משהו בצום. משהו שראשיתו באחד השיעורים ששמעתי אי אז במדרשה, וסופו בימינו.

אלפיים שנה היינו בגלות. בגלות קשה לדבר על פרהסיה יהודית. גם בשטייטל הקטנה והציורית, יש חיילים של הצאר שמשביתים את השמחות. היהדות היתה פרטית יותר. אישית יותר. גם כשהתפללנו במניין, היה בזה משהו אישי.

כשחזרנו לארץ, הלאומיות שלנו חזרה אט אט לזרוח. למרבה ההפתעה (או שלא) היא לא היתה קשורה לדת. היא היתה יהודית, אבל לא דתית.

הקמנו מדינה, יש בה פרהסיה יהודית, פרהסיה דתית ופרהסיה גלובלית. ובעיקר יש בה המון ויכוחים.

עכשיו בקורונה, כולם מנסים לנחש מה אלוקים/היקום מנסה להגיד לנו. שמעתי רעיונות יפים על התכנסות פנימה, מבט על המשפחה, על הטבע, על האני האישי. הכל באמת נשמע מקסים ונכון. 

אבל חבר'ה, בואו, אם מישהו סגר לנו את הפרהסיה, כנראה שמשהו בה היה דפוק, לא?

תגידו זה בגלל שמחללים שבת, אז למה כל כך הרבה חרדים חולים? תגידו, זה בגלל הכפיה דתית, אז למה ה"פיראט האדום" של הגל השני זה הגימנסיה העברית? תגידו שזה בגלל הגזענות, אז למה כולם חולים ללא הבדלי דת וגזע?

אין לי תשובה מה דפוק אצלנו בפרהסיה, אבל כשמנסים לחשוב מה אלוקים או היקום מנסה להגיד לנו, צריך לשים לב גם אליה. ואם אנחנו לא יכולים לשנות את העולם, ואפילו לא את השכן שבדלת ליד, כדאי שנשנה את עצמנו. לא רק מבפנים, אלא גם באיך שאנחנו מתנהגים בחוץ.

ושתהיה שנה דבש לכולם! (חוץ מלפודמאפים. לכם אני מאחלת שנה של דבש תמרים 😅)

פעם בשנה הוא מגיע לסשן.
אני תמיד גומרת אותו מותשת, אבל עם חיוך. מכורבלת תחת צל ידו.

כל שנה אני כל כך מחכה לרגעים האלה. ליום ארוך ומתיש של רק אני והוא. הוא תמיד מגיע באותו תאריך, אבל אני לא תמיד בפוקוס.
היום הזה אמור לטעון אותי בכוחות עד לפגישה בשנה הבאה. כמה מבאס זה להיות שם ולא עד הסוף. להרגיש רק בחצי. לחוות בקושי.
זה לא שהוא הולך, אבל היום הזה הוא רק שלנו.

והשנה אני לא יודעת אם יש לי בכלל סיכוי. אני בבידוד, עם ילד שהוא גם שלו, אבל מסית את כל תשומת הלב. רק לצום יהיה כמעט בלתי אפשרי, כי הבחור הצעיר אוהב לינוק... אז לא מצפה להרגיש. רק חבל, כי בטח אזדקק לכוחות האלה השנה, ורק אלוקים יודע מאיפה אגרד אותם בהמשך...

פעם הרגשתי אותו. אין לכם מושג כמה. אולי רק אלי הוא בא ככה? מאז אני יודעת שהוא שם, ורק מחכה להרגיש אותו שוב. 

גמר חתימה טובה לכולם

זהו. הייתי גם בצד השני של המטוש. 

ואני בבידוד עכשיו, כי 2 אנשים מהצוות שלי חלו בקורונה. 

הייתי אומרת שאני עומדת לצאת מדעתי, לו הייתי בה מתישהו לאחרונה... בכולופן תהומות השיגעון שוברים שיאים חדשים. 

בבידוד, עם החתיך שלי בן השנה וחצי. לא יודעת אם היה לו יותר טוב איתי או בלעדי.

הדגימה היתה כל כך פשוטה שהתחלתי לתהות אולי לא דגמו אותי כמו שצריך? 

שוב פעם שמו אותי לבד עם בת שירות צעירה וחדשה. 

והייתי צריכה לשמור עליה, על המטופלים, לוודא שהיא דוגמת כמו שצריך, ולהעלות לה את הביטחון העצמי כי כבר היו כאלה שדאגו להרוס לה אותו. 

ואני כזאת קטנה ומבולבלת. מה להיות אחראית עכשיו?  תנו לי פקודות ברורות... תבדקו שאני בסדר. איך אני אתן למישהי ביטחון עצמי כשבקושי לי יש מאיפה להשיג כזה?

ועכשיו אני עייפה, לחוצה ומבולבלת. לא זוכרת איך קוראים לי. אז אני רק אאחל לכם לילה טוב? 

🌷לילה טוב 🌷

בערב השני של ראש השנה קרה הקסם.

הפלאפון, המחשב והאינטרנט נעלמו כבר ביום הראשון, אבל כמו בכל שבת, בעלי היה עייף בלעדיהם, והשתדל לישון ולאגור כוחות לקראתם... אבל אז הגיע הערב השני, ועדיין היינו בתוך חג נטול טכנולוגיה והסחות דעת.

ואז הקסם קרה.
לכמה שעות בעלי חזר אלי.
אחרי שישן כל היום, הוא היה ערני בערב. חייך, טיפל בילדים, אמר דברים שנונים והצחיק אותי. נזכרתי למה אני אוהבת אותו ואיך קרה שבחרתי בו להיות האבא של הילדים שלי. הוא יהיה כזה אבא טוב... ראו את זה עליו עוד לפני שהיו לו ילדים. הוא יודע להוביל את הבית. 
כל כך הצטערתי שלא יצא חג שצמוד לשבת... עוד יום של שקט היה יכול לעשות לנו רק טוב!

אני נוחתת עכשיו אחרי חג קסום לכנראה עוד שנה שלמה של דם, יזע ודמעות.
הלוואי שנזכה לעוד רגעי חסד כאלה גם לפני ראש השנה הבא!

🎶בראש השנה, בראש השנה
ליבנו ענה בתפילה נושנה
שיפה ושונה תהא השנה

אשר מתחילה לה היום🎶🎼

גמר חתימה טובה לכולנו!

למי שלא מכיר, בימים האלה של המחזור, לפי ההלכה, אסור לגבר לגעת באשתו. ויש עוד הרחקות... 

עד כדי כך שלהעביר חפץ מיד ליד (מטוש לצורך העיניין) מותר לי להעביר לכל גבר בעולם חוץ מלבעלי כשאני במחזור. 

(עכשיו תדמיינו איך הוא מגיש לי אקמול וכוס מים לרגל המיגרנה החודשית הזאת. ואני לא מרשה להדליק את האור כי זה כואב)

נסיתי לחשוב למה זה. 

אולי זה כי אין לי חשק מיני כרגע, וההלכה שומרת עלי מנידנודים של בעלי? 

אבל יש נשים שדווקא יש להן חשק (לא לי)... 

אני חושבת שבימים האלה שאני כל כך עצובה ומדוכדכת, חיבוק אמיתי או אפילו כתף לבכות עליה, יכולים להיות משהו כמעט אלוהי. 

ודברים עוצמתיים כאלה הם מסוכנים. בעיקר לאישה. 

אז אני הכי זקוקה עכשיו בעולם לחיבוק, אין מי שייתן לי אותו. אני לא עד הסוף מבינה למה, אבל נראה לי שאני אקבל את זה ככה. 

לפעמים אני תוהה איך הפכתי לכזאת מבולבלת. 

חשבתי שזה בגלל ההורמונים שתמיד מכים בי ללא רחם ובמהירות מופרזת (מחזור של 21 עד 26 יום זה די זוועה). אחר כך חשבתי שזאת ההלכה, שמרחיקה ומקרבת ומרחיקה שוב דווקא כשהכי צריך... 

אני למרבה הזוועה מושפעת מהמחזור שלי, ולאחרונה הרופאה אפילו אסרה עלי לקחת גלולות...

הבעיה היחידה היא שמצופה ממני להיות עוגן יציב כשאני בעצמי טובעת במערבולת. כי יש לי ילדים. כי בעלי מושפע ממני (לא יודעת למה. פעם הוא לא היה כזה. נראה לי מישהו ייעץ לו להתחבר אלי ככה. לא מישהו חכם) כי החברה שלנו בנויה ככה. 

אז אני במחזור.

כבד.

ובא לי שיתחשבו בי.

שיתנו לי לשבת באוטובוס. 

שיתנו לי לדגום מתחת למזגן בעבודה. 

שבעלי יצליח להשכיב לבד את הילדים ולא יבקש עזרה דווקא היום. 

שאמא תרחם עלי ולא תחפור הרבה. 

שיתנו לי לישון... 

אני תוהה אם פעם אישה במחזור יכלה להגיד בקול, פוס משחק. תנו לי כמה ימים לכאוב ולבכות בשקט... או שתמיד העולם הזה היה כל כך מבלבל? 

אז שבוע שעבר דגמתי יום אחד באמבולנס שבטעות קוראים לו אוטו גלידה. 

רק במקום גלידה יש מטושים. 

בקצרה: 

הרגשתי אונסת אפים סידרתית. 

נכון שהכל היה בהסכמה (איזה הסכמה? עמדו בתור כדי לחטוף מטוש) או בהסכמה של ההורים במקרה של תינוקות... אבל עדיין. הקונספט של הרחוב, הדגימה בעמידה (הנדגם עומד. אני דווקא יושבת על הכיסא פרמדיק). החוסר יכולת לתקשר מבעד למחיצה (צעקתי הסברים עד שנגמר לי הגרון, אבל גם אז לא ממש הבינו) הכמות של האנשים שזאת היתה דגימה ראשונה שלהם 🤦🏻‍♀️

נראה לי שזאת דגימה די טראומטית. גם לנדגם וגם לדוגם. מקווה שיחזירו אותי לדגום צוותים של בתי אבות.