יום שלישי רצוף שאני דוגמת.
יום שני ברציפות עם אותו צוות ציני.
הגעתי בבוקר. היה הרבה זמן לחכות לציוד... ישבנו והתקשקשנו עם הפוזה של החיים.
ואז הגיע המפקד-נהג.
העמסנו.
בדרך הוא שאל-סיפר משהו על ארכיאולוגיה. אחר כך אמר סתם עוד משהו בשקט ועדינות.
עליתי על מיגון ואחרי כמה דקות הוא הצטרף לדגום על ידי. בפשטות ובשקט.
וזה הכה בי.
טוב לב. תמימות. פשטות. משהו שגם אני הייתי פעם. משהו שאבד לי. משהו שאלוקים או המפקד דגימה או שניהם ניסו להזכיר לי.
להחזיר...
בכיתי בתוך המיגון.
אף אחד לא שם לב.
כשהוא חזר לדגום על ידי פתאום המיגון הרגיש לי כל כך שקוף. כאילו אין מיגון. אין עור. אין גוף... רק נשמה פצועה וחשופה.
הוא דגם מהר בעדינות ובשקט. כל כך אדיב לקשישים. מנומס. אחראי.
לי כבר נעלמה העדינות. נגמרו הבדיחות או המילים הנחמדות. הסתתרה לי הנשמה.
זה סוג חדש של מיגון.
אטום יותר מחלפ"ס.
נראה לי זה מהחומר של האוהלים.
התמגנתי ראשונה, ירדתי אחרונה.
הזעתי כמו חמור.
ביום חם.
ולח.
בתל אביב.
כשסוף סוף ירדתי מהמיגון ואמרתי שאני רטובה ממש, מישהי ענתה לי תשובה צינית שלא אכפת לה מה קורה לי בתחתונים... 😥
ניסיתי לדמיין קצת טוהר.
קצת אלול כזה.
קצת לנסות.
קצת להרגיש...
מסתבר שרוב הקולגות שלי כנראה חושבות עלי אחרת.