מעבר להרי החושך

Agate - תיאורטית תמיד יש בחירה - אם את יודעת שהגוף תמיד יגיב להכשה של נחש אז את לא יכולה ללכת בכפכפים איפה שיש נחשים.

מבולבלת88{נשואה} - חיכיתי לתגובה הזאת. בכוונה בחרתי בנחש 😎
כי לפי הגישה הזאת הייתי צריכה לישון עם נעליים גם אם הייתי גרה בעיר 🤷🏻‍♀️ רק בחורף היה לגיטימי ללכת בכפכפים 🤦🏻‍♀️

Agate - לא עניין של לגיטימציה אלא בחירה,
אם אני לא יכולה להתמודד עם הסימפטומים של הכשת נחש אז כן, תמיד להיות עם מגפיים בכל מקום.

מבולבלת88{נשואה} - תן לי לעדכן אותך: אתה לא יכול להתמודד עם הסימפטומים של הכשת נחש. אתה תגיע לבית חולים ובאופן מפתיע - במקום להאשים אותך שהוכשת הם יטפלו בך.

ואגב, מגפיים לא יספיקו. צריך גם כפפות אטומות וחזקות והכי חשוב מגן לפנים ולצוואר. אם תשתמש בכל אלה ותחטוף מכת חום, יש מצב שגם זה יהיה באשמתך 🤷🏻‍♀️

ציף - מקבל את הפוסט שלך אך בואי נחשוב יחד מה כתבת?
מודעות
בחירה
דיכאון
מודעות הינה היכולת שלך להיות קשובה לארוע ולהבין אותו. מעין תגובה למציאות קיימת.
בחירה הינה יכולת לבחור כל פעם מחדש עם מודעות וללא מודעות (אינסטינקט).
דיכאון נכפה עלינו אנו לא מבקשים אותו לגור בצל קורותינו...
לעניות דעתי מודעות הינה ברכה, כאשר היא באה לשרת את העולם הפנימי העשיר שלנו.
מודעות - לומר שהיא קללה, הדבר דומה לאדם עשיר הקונה מכונית ספורט פארארי ומתלונן על הביטוח הרב שמשלם.

מבולבלת88{נשואה} - ברור שזאת מתנה.
אבל הפארארי היא קללה לא בגלל הביטוח, אלא בגלל היחס של חברים כלפיך שיבוא בעקבותיה.

אלא אם כל החברים שלך עשירים עם מכוניות שוות.

ציף - חברים יחס שלהם כלפיך ועדיין את מייחסת להם את המילה המכובדת הזו חברים?
יכול להיות שאת אמורה לבדוק את קשת החברים שבחרת, ולא את הפארארי שעל ליבך.

מבולבלת88{נשואה} - יישוב קטן, מגזר קטן, צוות קטן...
משפחה לא בוחרים

יולי Yuli​(לא בעסק){טדי} - איזה קטע שאפשר לעשות את זה עם כל דבר.
מתלוננת על החברים? נו מה רצית, זו את שבחרת אותם!

יולי Yuli​(לא בעסק){טדי} - לא מודעות עצמית היא הקללה. אלא בורותם של אחרים.

אם נישאר עם אנלוגיית הנחש (שהתגובות שלך לאגתה רק הבהירו כמה היא מתאימה פה) - מודעות היא בקבוקון קטן של אנטידוט שיש לך בכיס.
לא יספיק בשביל להציל אותך אם לא תגיעי לבית חולים, כן יעלה את סיכויי ההישרדות שלך ויקנה לך קצת זמן עד שתקבלי טיפול מקיף.
כי המודעות עוזרת לך לתפוס דברים בזמן, לפעמים.

מבולבלת88{נשואה} - לא. המודעות היא לא תרופה.
היא מודעות.

היא במקסימום יכולה להיות הידיעה שהיה נחמד אם היה פה בקבוקון של אנטידוט...
אבל היא רק ידיעה והבנה. היא לבד לא יכולה להיות שום תרופה.

יולי Yuli​(לא בעסק){טדי} - אוקיי, מקבלת. לא בחרתי אנלוגיה טובה.
התכוונתי שעם כל הקושי, סיכויי ההישרדות גבוהים יותר איתה מאשר בלעדיה. לצורך העניין, אם את מומחית להכשות נחשים, אולי תטפלי באירוע באופן אפקטיבי יותר.

בפעם הראשונה שהיה לי פרק של דיכאון אגרסיבי הוא נמשך כמה שנים וגרם נזקים לטווח ארוך בכל תחומי החיים שלי.
בפעם האחרונה (לא השניה) זיהיתי את הסימנים ויכולתי קצת להתכונן. הזהרתי את בני המשפחה, נתתי קצת טיפים לבעלי איך להתמודד עם תרחישים שונים, הורדתי מעצמי משימות... זה עדיין הגיע, אבל לא הגיע למשל למצב שאני מפסיקה ללכת לעבודה ומנתקת קשר עם כל מי שאני מכירה. הצלחתי איכשהו להמשיך עם תפקוד מינימלי, וגם הצלחתי לשפר את המצב (זה לא "לצאת מזה" מוחלט אבל שיפור משמעותי) כעבור כמה חודשים. לעומת שלוש שנים שלקח לי בזמנו רק להבין שמה שיש לי זה דיכאון.

קיצר מה שאני אומרת זה שאני מזדהה מאד עם התסכול הזה אבל גם חושבת שזה הרע במיעוטו. אני בעוד פרק (יותר מתון הפעם) ברגעים אלו ואם הייתי צריכה לעבור את זה בלי להבין מה קורה לי ובלי לדעת ממה להימנע כי זה בוודאות יחמיר את המצב, הייתי סובלת יותר.

מבולבלת88{נשואה} - אז זכית.
אני בגלל שניסיתי להזהיר את הסביבה וביקשתי להימנע ממה שיעשה לי עוד יותר רע, כולם בטוחים שאני עשיתי את זה בכוונה. שאני החלטתי להיכנס לדיכאון כדי להעניש אותם 🤷🏻‍♀️