מעבר להרי החושך

אני קוראת היום, כמו כל שנה את מגילת איכה והקינות. קשה להתעלם מכך שעם ישראל או ירושלים החרבה נמשלים כל הזמן לאישה.

גם בשיר השירים אנחנו אישה, אבל אז הטרגדיה עוד בקטנה. נשמעת כמו משחק מחבואים עם מנגינה נעימה...

אבל כאן, כבר נפלנו חזק. התיאורים הם של אישה עזובה, אלמנה... אחת שניסתה לבגוד וללכת אחרי אחרים שכמובן לא היו נאמנים לה. או שלא היה בכוחם לשאת אותה...
בת עמי היתה החלום ועכשיו היא שברו.
יפיפיה ואהובה זרוקה עכשיו לבד עמוק בבוץ.
וזה עושה חשק לבכות.

קל לי בתור אישה להזדהות עם התיאורים האלה. של ירושלים כאישה עזובה.
אבל אם בת עמי נפלה לבוץ, בכתה וניסתה בשארית כוחותיה להתגלגל מעט החוצה, אני זאת שתקועה בבוץ עמוק כל כך שכבר קשה לי לדמיין אפשרות של לזוז סנטימטר הצידה. ואני כל כך המומה ומבולבלת שאין בי כח לבכות.