מעבר להרי החושך

אז יחד עם ספטמבר, התחלפו גם הבנות שירות של מד"א. וככה קיבלנו אל חבורת הדוגמים כמה דוגמות חדשות ישר מהקורס. 

היום פגשתי אחת. המפקד דגעמה ביקש שאחנוך אותה בכמה דגימות הראשונות. 

למי שחי בכוכב אחר, אני אעדכן שהיה חם היום. מאוד חם. והמזגנים במחלקות שדגמנו לא עבדו. 

אז דבר ראשון הסברתי לה שצריך לרדת ממיגון. לתפוס את זה בזמן. לשתות הרבה לפני ואחרי. במדא קוראים לזה סייפטי? פה זה נקרא בטיחות לפני הכל? 

אחר כך הסברתי לה שאנחנו לא באמת מתעללים בקשישים. זאת פאטה מורגנה של החום 🤦🏻‍♀️

רק בסוף הראתי לה איך אני דוגמת, ושלחתי אותה לחדור לאפים של אחרים. 

מקווה שהייתי מורה סבירה פלוס מינוס. ועוד יותר מקווה שהיא התאוששה מהחום. לי כמובן המוח התבשל לחלוטין, אבל לא היה ברור אם זה מחום, מדאגה או מבעיות אחרות. 

נראה לי היא שרדה את זה. 

אז לפני כמה ימים, בדגימה בבית אבות... הגיעה אלי מישהי שלא נדגמה מעולם. 

בהתחלה חשבתי שהיא עובדת עלי. איך יכול להיות?!?!? אחר כך הסתבר שהיא עובדת חדשה. 

אז החברה שעבדה על ידי הסבירה לי שקוראים לתופעה (המאוד נדירה בבתי אבות) בתול/ת דגימות. 

הייתרון במי שמעולם לא נדגם, זה שהוא לפעמים יותר רגוע. הוא לא יודע ממה לפחד, ולכן לא זז או מתכווץ עוד לפני שפתחת את הניילון של המטוש. 🤦🏻‍♀️

האחריות הגדולה היא לדגום אותו בלי לגרום לו לטראומה, כי אם לא יפטרו אותו, כנראה שאתה או חבר שלך, יצטרכו לדגום אותו בשבוע הבא 🙈

אז שניה לפני שאני חוזרת לקחת את הזבל הזה שיחנוק לי את כל הרגשות, ובעיקר את הרגישות... אני רוצה להתפלל. 

להגיד לאלוקים שאני עושה את זה בשביל הילדים שלי. כי כל המומחים אומרים שהם צריכים אמא שפויה. וכל המומחים אומרים שאמא דואגת ואוהבת מדי זה לא טוב... 

אלוקים, 

אני עושה את זה בשבילם.

אני בכלל לא בטוחה שזאת הדרך הנכונה, שזה מה שיעשה לי טוב... אבל למען האמת, זה לא משנה מה יעשה לי טוב.

פשוט שמור על הילדים שלי.

תציל אותם מהעצבות שלי, מעצות של מומחים, ממטרידים... פשוט תן להם חיים פשוטים ומאושרים. 

אני עושה את ההשתדלות המבולבלת שלי, די ברור שהיא לא תעבוד בלי שאתה תעשה פה נס... 

אז שמור על האוצרות המתוקים שלי. 

כל מה שאני עושה ומשתדלת זה בשבילם... תעשה נס שזה יעזור? לי אולי לא מגיע, אבל להם מגיע הכל! 

אז היום התחיל עם נהג שלא הפסיק לרדת על הצוות של היישוב שלי (הוא היה די ענתיקה, בעיקר בסגנון... אז תהיתי אם זה סטייל למשוך לילדה בצמה. כאילו, זאת הדרך להחמיא לי ולחברה שלי מהיישוב?) 

ירדתי במהירות שיא על חפיסת שוקולד (מריר אגוזים) 

הודתי שאני מזוכיסטית אבל מעדיפה לאכול חול בחפירה ארכיאולוגית על פני מיגון אטום מדי עם מזגן חלש מדי... 

דיון על שיגעון הזכיר לי את המפקד דגימה שרצה להשאיר אותי עם המחלקה הסגורה אחרי שדגמתי אותן 🤪 (בצחוק. אל תדאגו. זאת אומרת תדאגו, אבל הוא לא ידע כמה המצב שלי היה קשה פעם וכמה הוא יכול להידרדר)

התחלתי ללכת מהתחנה לתחנה מרכזית, כשפתאום אמבולנס קורא את שמי ברמקול 😊 

בקיצור... טרמפ עד הבית, עם נהג שהיה צריך לדגום ביישוב ליד. (יצאת צדיק, ימלך!) 

בעלי הלך לקנות לי כדורים. מקווה שעם הפיכתי לאדישה, הכאבים בסינוסים שמגיעים עם הדמעות, יפחתו משמעותית. 

אבל אם כבר לבכות, את זה כבר הספקתם לראות? 

ושיהיה חג 1 לספטמבר מוצלח ושמח 🤗

וכמובן שנת לימודים טובה! 

ה"התקפת נשמה" הזאת, שעשתה לי חשק להיות טובה... זה בטח כי נגמרו לי הכדורים ולא היה לי זמן לחדש מרשם. 

מחר אני אנסה לטפל בזה כשהמרפאה פתוחה. 

ואז אני אוכל לשכוח שוב מהנשמה, המצפון והלב שלי. 

לכולם יותר קל כשאני רובוט. 

(אולי לי לא באמת יותר קל, אבל למי אכפת?)

כמה שבכיתי, הנשמה שלי היתה זקוקה להרבה יותר. 

אני פוחדת לבכות.

זה עושה לי דלקות בסינוסים ואני שונאת אנטיביוטיקה. 

יש משהו מטהר בבכי. 

משהו אמיתי ועמוק כזה. 

פעם הייתי בוכה בלי לפחד

נרדמת עם דמעות וקמה בבוקר בתחושה הכי נקיה שיש. מוכנה לפתוח יום חדש על דף לבן. 

היום אני דוחסת דרך הגרון הכל חזרה לבטן. 

קמה עם אותם כתמים שאולי כבר שנים לא כיבסתי. 

פה ושם בורחת דמעה סוררת, אבל היא לא באמת מנקה משהו. רק מזיזה קצת אבק ממקום למקום. 

כמה חבל שטוהר זה לא מדבק. רק הג'יפה שלי מדבקת. איך הייתי רוצה להיות טיפה כמו המפקד דגימה שהיה לנו היום. 

אבל אני לא אגיד לו את זה. ובכלל, למרות שהוא היה נחמד ומאוד השתדל לעודד... לטובתו עדיף שאני אתרחק. אולי אפילו נוותר על לבקש את התמונות מסוף הדגימה. רק לשמור עליו נקי. שלא יתלכלך מכל מה שיש בי, כי עם כל הכבוד לקורונה, דיכאון, ציניות ושאר שריטות שכאלה, הרבה יותר מדבקות. 

שמרו על עצמכם

מבולבלת...

יום שלישי רצוף שאני דוגמת.
יום שני ברציפות עם אותו צוות ציני.

הגעתי בבוקר. היה הרבה זמן לחכות לציוד... ישבנו והתקשקשנו עם הפוזה של החיים.

ואז הגיע המפקד-נהג.
העמסנו.

בדרך הוא שאל-סיפר משהו על ארכיאולוגיה. אחר כך אמר סתם עוד משהו בשקט ועדינות.
עליתי על מיגון ואחרי כמה דקות הוא הצטרף לדגום על ידי. בפשטות ובשקט.

וזה הכה בי.
טוב לב. תמימות. פשטות. משהו שגם אני הייתי פעם. משהו שאבד לי. משהו שאלוקים או המפקד דגימה או שניהם ניסו להזכיר לי.

להחזיר...

בכיתי בתוך המיגון.

אף אחד לא שם לב.

כשהוא חזר לדגום על ידי פתאום המיגון הרגיש לי כל כך שקוף. כאילו אין מיגון. אין עור. אין גוף... רק נשמה פצועה וחשופה.

הוא דגם מהר בעדינות ובשקט. כל כך אדיב לקשישים. מנומס. אחראי.

לי כבר נעלמה העדינות. נגמרו הבדיחות או המילים הנחמדות. הסתתרה לי הנשמה.

זה סוג חדש של מיגון.

אטום יותר מחלפ"ס.

נראה לי זה מהחומר של האוהלים.

התמגנתי ראשונה, ירדתי אחרונה.

הזעתי כמו חמור.

ביום חם.

ולח.

בתל אביב.

כשסוף סוף ירדתי מהמיגון ואמרתי שאני רטובה ממש, מישהי ענתה לי תשובה צינית שלא אכפת לה מה קורה לי בתחתונים... 😥

ניסיתי לדמיין קצת טוהר.

קצת אלול כזה.

קצת לנסות.

קצת להרגיש...

מסתבר שרוב הקולגות שלי כנראה חושבות עלי אחרת.

היום אני לוקחת דגימה מאיש צוות של בית אבות, וכשאני מסיימת הוא אומר לי "אפשר עוד פעם?" 

🤦🏻‍♀️

אז נפלט לי שאם הוא רוצה עוד פעם שילך לדאנג'ן 🤭

אני מקווה שהדוגם השני היה מספיק עסוק כדי לא לשמוע אותי. 

אני סוג של בת בן עכשיו.

כמו שהייתי בתיכון, רק יותר בוגרת.

וגם הספקתי להיות קצת אישה בדרך.

אני קופצת לאמבולנס באמצע הלילה.

עוזרת לסחוב כמעט כמו כולם,

בעלי עם הילדים יותר ממני.

אני חזקה כזאת.

קצת צינית.

מחוספסת.

דואגת באבירות לבנות.

וגם לבנים 🤦🏻‍♀️

ואני שונאת את עצמי!!!!
(מזל. כי זה דווקא של בנות, לא?)

בא לי להיות לפעמים קטנה וחלשה כזאת... כמו שהייתי פעם. כמו שנראה לי אמיתי, נעים, צנוע ורומנטי להיות. כמו נסיכה קטנה וענוגה... 

ההפך מכל מה שאני עכשיו.

לפעמים ברגעים נועזים אני עוד מצליחה לחלום שיהיה מי שיגיד

לִבְכּוֹת עֱנוּתֵךְ אֲנִי תַנִּים, וְעֵת אֶחֱלֹם

שִׁיבַת שְׁבוּתֵך – אֲנִי כִנּוֹר לְשִׁירָיִךְ.