מעבר להרי החושך

אני קוראת היום, כמו כל שנה את מגילת איכה והקינות. קשה להתעלם מכך שעם ישראל או ירושלים החרבה נמשלים כל הזמן לאישה.

גם בשיר השירים אנחנו אישה, אבל אז הטרגדיה עוד בקטנה. נשמעת כמו משחק מחבואים עם מנגינה נעימה...

אבל כאן, כבר נפלנו חזק. התיאורים הם של אישה עזובה, אלמנה... אחת שניסתה לבגוד וללכת אחרי אחרים שכמובן לא היו נאמנים לה. או שלא היה בכוחם לשאת אותה...
בת עמי היתה החלום ועכשיו היא שברו.
יפיפיה ואהובה זרוקה עכשיו לבד עמוק בבוץ.
וזה עושה חשק לבכות.

קל לי בתור אישה להזדהות עם התיאורים האלה. של ירושלים כאישה עזובה.
אבל אם בת עמי נפלה לבוץ, בכתה וניסתה בשארית כוחותיה להתגלגל מעט החוצה, אני זאת שתקועה בבוץ עמוק כל כך שכבר קשה לי לדמיין אפשרות של לזוז סנטימטר הצידה. ואני כל כך המומה ומבולבלת שאין בי כח לבכות.

אני חושבת שכבר כתבתי פה שזאת קללה יותר מברכה. ושזאת ממש לא הדרך להחמיא לי...

אבל מתחשק לי לתת דוגמא.

יש אנשים שמבלבלים בין מודעות עצמית לבחירה:
אני יודעת שהמעשה שלך ישפיע עלי לרעה, יכניס אותי לדיכאון ויהיה לי קשה לצאת מזה. אבל זה שידעתי שאני אכנס לדיכאון עדיין לא אומר שבחרתי בזה ואני האשמה. זה שידעתי והזהרתי לא אומר שבחרתי בזה.

נניח, אני חובשת. למדתי ביסודיות את הפרק של פגיעות בעלי חיים (בקורס מדריכי טיולים, אבל לומשנה) ואני יודעת בדיוק מה יקרה אם חס וחלילה יכיש אותי נחש. אפשר לכתוב פה תיאור מרנין של כל התהליכים והסימפטומים... אבל אם זה חלילה יקרה, זה אומר שאני האשמה? שאני בחרתי להגיב ככה?

כי אנשים שמבלבלים בין מודעות להשלכות לבין בחירה בטוחים שכן. שאני החלטתי להיכנס לדיכאון. שאני בחרתי בזה - עובדה שהכרזתי מראש.
הם רק שוכחים שמי שגרם לסימפתומים זאת לא אני, זה הנחש שהכיש, אני רק ידעתי איך הגוף יגיב 🤷🏻‍♀️

אחרי דיון ארוך ועמוק על למה אני לא מוכנה לנהוג, מסתבר שזה כי אני חולת שליטה.

למדתי לנהוג על גיר ידני ומאז רק מנסים ללמד אותי על אוטומטי. כן, אני יודעת שזה יותר קל...

לא לי. 

אני לא אומרת את זה בקטע של פוזה של נהג אלוף כזה. אני פשוט לא צלחתי את המעבר הזה. מפחיד אותי לאבד שליטה על הרכב, בטח כשיש עלי אחריות על החיים שלי ושל אחרים. 😥

אז מזוכיסטית, נשלטת והכל, אבל לא מצליחה לאבד שליטה לטובת רובוט. ניסיתי הרבה, מבטיחה לשוב ולנסות בכבישים נטושים...

במדא אין כזה דבר אפטר קייר. 

בקורס אמרו לנו שאחרי החייאה מוצלחת או לא, הולכים לאכול פלאפל. זה היה שקר נחמד כזה. 

בפועל מנקים ציוד ורצים הלאה. אם יש זמן לכוס מים אומרים תודה. 

אז אחרי שכמעט התעלפתי בתוך המיגון (ראיתי מטושטש. דברים נפלו לי מהידיים) ואף אחד לא שם לב, גם לא כשנשכבתי על הרצפה מנסה להסדיר דופק... גיליתי איך מדא מפנקים את מי שסבל ועבד קשה... 

שולחים אותו לתוך המקרר של טדי! לשים דגימות, להביא ציוד... לא חשוב. העיקר שקר. 

מכולת קירור! ככה דואגים לדוגמים... 🤗

אז למי ששם לב אלינו היום, תודה! 

לא יכל להיות יותר מושלם! 

כשמישהו מתיישב על הכיסא מולי מושיט לי מבחנה ומטוש ואומר לי "אני לרשותך, עשי בי כרצונך" בא לי להגיד לו שאני עם מיגון מלא וסובלת יותר 🤷🏻‍♀️ 

וואי, היום במשמרת היה נהג (אמבולנס) מעולה!
הנהג הוא המפקד של האמבולנס הלבן. והיום התנדבתי עם אחד כזה שאת יודעת שאת יכולה לתת את כל מה שאת יכולה למקרה/משימה והוא יעצור אותך רגע לפני שזה יהיה לך מסוכן. או רגע לפני שזה ימנע ממך לסיים את המשמרת בשלום.
הוא גם היחיד שניסה ללמד אותי לכתוב אנמנזה (פחדתי לאללה, ואני לא תלמידה מצטיינת אבל צריך שתהיה פעם ראשונה)

כיף לעבוד עם נהגים כאלה. עושה חשק להוכיח שאת חובשת טובה שיודעת מה היא עושה.

אבל מה מבולבלת עושה כשיש כזה נהג - חלום?
מסמיקה מתחת למסיכה ובלי כוונה מייבשת לו את הצורה. כדי שלא ישים לב שאני מתלהבת שהוא בכלל שם לב אליי (רגילה שחושבים שאני סבל או מקסימום מכשיר למדידת לחץ דם ודופק).

אז אם במקרה אתה פה, תודה.
וסליחה.
והאמת? באשמתך עוד תתחיל לי פנטזית בית חולים. או יותר נכון פנטזיית פינוי לבית חולים.

(בסוף הוא עוד יהיה פה ואז אני לא אדע איפה לקבור את עצמי)

מבולבלת 🤪

השיר הזה בעצם מכיל שני שירים

אני מניחה שרובכם, גם אם תכירו את השיר הגלוי, לא תזהו את השיר שמסתתר. אז אני אגלה לכם: 

(כי הביצוע המקורי של הרב קרליבך בטח יהיה לכם כבד מדי)

ואני לא יודעת למה, אבל השילוב בין השניים, כשהשיר המסתתר זועק בלי מילים, פשוט עושה לי לבכות ברמה שמסכנת לי את הסינוסים. 

עכשיו סתם ככה להגיע עם דלקת בסינוסים ולקבל אנטיביוטיקה זה עוד איכשהו בסדר, אבל בימים טרופים אלה, אני עלולה לחטוף לפני האנטיביוטיקה גם בידוד ובדיקת קורונה. ו...בואו, זאת לא בדיקה נעימה. 🙄 🙈

נ.ב

מזוכיסטית או לא🤷🏻‍♀️, אני לא מצליחה להפסיק לשמוע את השיר הזה... 😥

תגידו, זה נורמלי להעדיף להתעלל באנשים בריאים וצעירים מאשר בקשישים? 

גיליתי שאני ממש נהנית לדגום אנשי צוות, ומפחדת לדגום קשישים... 

בהתחלה תהיתי מה דפוק אצלי? ואז החלטתי לכתוב פה, כי פה הכל קצת דפוק 🤪

ועכשיו בא לי לברוח לאי בודד. אבל אחד באמת נטוש... 

לקחת רק אותו, אותי ואת הילדים. 

בלי הפרעות ובלי מפריעים.

רק אנחנו...

גם בלי טלפונים.

בלי אינטרנט. 

רק עם אהבה 

ותקווה

כל כך רוצה...

אז את השבת ביליתי עם בחור צעיר, חתיך ולוהט. 😍

כמה לוהט? 

כשהמדחום הראה קצת מעל 40 רצנו להביא אקמול. 

את ה- כמה צעיר - אני אתן לכם לנחש לבד... 😉