|
|
|
היום הוצאתי בן אדם מאיזון וגרמתי לו להתפרץ.
(לא בעלי. אני רעה אבל יש גבול)
זה לא היה קשה. רק הסברתי לו מה הוא עשה.
החוסר מודעות של אנשים הורג אותי.
אם אתה לא מבין מה אתה עושה, פשוט לך תשרוף עוגיות במטבח, אל תתעסק עם נפשות של אנשים!
יש אנשים שהבדידות עושה להם טוב.
אני מהאלה שלא.
הלוואי ויכולתי לישון מחובקת.
הלוואי והיה מי שישמור עלי.
הלוואי שהיה מי שיקנא טיפה (רק טיפה!) כשגבר אחר מדבר איתי. הלוואי שהיה מי שישאל כשאני חוזרת באמצע הלילה.
הלוואי והיה מישהו לראות איתו סרט. (אפילו סרט של בנים. אני אעצום את העיניים חצי סרט אם צריך... העיקר לשבת קרוב בחושך).
הלוואי שהיה מי שידאג...
קראתי מאמר בעתון מגזרי מוכר, שאומר שבזוגיות טובה בני הזוג לא מספקים צרכים אחד של השני.
אני לא רוצה זוגיות טובה! אני רוצה שיאהבו אותי! צריכה שיאהבו אותי! זקוקה שיאהבו אותי!
הלוואי שיהיה מי שילמד אותי לאהוב גם את עצמי...
הלכתי לישון בלי לנעול את החלון
זה לא לילה שאכפת לי בו למות.
בדידות זה אולי בשבילו, אבל לא בשבילי.
שמתכננים להשאיר מחר את הילדים בבית.
אתם מזוכיסטים.
וזאת זכותכם.
אבל אל תשכחו שקודם כל בטיחות.
אני לא יודעת מה איתכם, אבל אני הסתכלתי יותר מדי פעמים על האישונים של הבן שלי. רק לוודא שהם מגיבים לאור כמו בספרים... והשארתי אותו ער גם בשתיים בלילה לוודא שהוא לא מאבד את ההכרה או מקיא. וממש התלבטתי אם לקחת אותו לבית חולים... אתם יודעים, פגיעות ראש וכאלה. ככה זה כשאתה שק איגרוף של האחיות הגדולות. או סתם שפן נסיונות שלהן. (בואו נבדוק אם הוא יודע לעמוד על הראש)
אז בטיחות מעל הכל. הגיע הזמן שילכו מכות עם בנות בגיל ובמשקל שלהן.
פשוט המיסו אותי
נ.ב
אני עוד שורדת בבית. במדא עוד מסכימים לקבל אותי מדי פעם... פוחדת מהרגע שלא.
כי המצב שלי מדרדר.
אשפוז פסיכיאטרי.
מי היה איפה ומה מומלץ?
תמיד תהיתי מה גורם לאנשים לעבוד במקומות קשים כמו יד ושם? האם זה מזוכיזם? או אולי אידאליזם?
לאט לאט אני חושבת יותר ויותר שזה שילוב של שניהם. אולי כי פשוט ככה הכי כיף.
רק תדעו שיום אחד כמעט התעלפתי בתוך החליפת מיגון, ולמרות שהייתי מוקפת בחובשים, פרמדיקים ומע"רים כמעט לאף אחד לא היה אכפת.
רק סטודנט צעיר לרפואה עודד אותי לצאת, לרדת ממיגון ולהפסיק לעבוד עד שאני מצליחה לקרר את עצמי. אין לי מושג איך קוראים לו. אפילו אין לי מושג איך הוא נראה כי הוא היה בחליפת מיגון כמו של כולנו...
אבל אם אתם פוגשים אותו תמסרו לו תודה. ושאמנם לא הייתי מתה, אבל להתעלף מחום באמצע משמרת זה למות מפאדיחות. אז הוא בהחלט טוב בלהציל חיים...
הערב ממש הכרחתי את עצמי לראות סרט קיטשי ודביק.
זה ממש כאב בהתחלה.
פעם אהבתי סרטים כאלה.
אהבתי להפליג בדמיון ולהיכנס לנעלי הדמויות הראשיות או המשניות... (בנפלאות התבונה זה היה מפחיד להיכנס לנעלי דמות משנית. אבל על זה בפוסט אחר).
אבל הערב זה כאב.
זה היה כל כך מופרך וכל כך רחוק מהמציאות שאפילו לא יכולתי להפליג בדמיון לשניה. כבר חשבתי לחכות למרתון סרטי שואה שבטח יגיע שבוע הבא...
אבל בסוף נהנתי. כמה שלאהוב או להתאהב זה כל כך לא הגיוני במצבי... לרגע היה נחמד. לשניה אחת חלמתי.
ועכשיו אני לא רוצה סרט. לא רוצה לאכול סרטים. רוצה שלווה. פשוט. שקט. יודעת שנחים בקבר ועם שלווה לא אוהבים, אבל גם לא שונאים ולא סובלים. אפשר לשלב שלווה עם קצת חיבה והרבה יציבות? להוסיף טיפה חמימות ואסור לבקש יותר. אבל אפשר לקבל את הקצת הזה?
סליחה על הפוסט הלא סוטה. פשוט רק פה מותר...
בימים האחרונים בכיתי כמו שלא בכיתי כל כך הרבה זמן. בכיתי והתפללתי...
לפעמים יוצאים דברים טובים מתוך רעים
"אורות מאופל" אבל זה כבר של חג אחר...
לילה זך
למלא עכשיו את הווצאפ עם מלא שולחנות סדר מוכנים, ערוכים ומעוצבים. כאילו אין קורונה וילדים שלא נתנו לנו רגע שקט. עוד לא הספקתי להחזיר את התחפושות מפורים למקום. קניתי הרבה מצות והרבה שוקולד, מה שולחן סדר עכשיו?!?!?!?
