מעבר להרי החושך

כבר בכיתי את השיר הזה

נראה לי שאפילו הבאתי לכם אותו פה

כמה שבכיתי אותו...

ומאז עוד בכיתי בערך מאה אלף שירים

אבל אני שוב חוזרת לשיר הזה. 

הפעם גם בוכה קצת על האיש שלי. על זה שמישהו חזק ואכזר מנסה להפריד ביניינו. על זה שהאדם שאהב אותי פעם מתהלך עכשיו בעולם כמו סמרטוט, בקושי מצליח להרים את עצמו - ובטח שלא לאהוב... 

בוכה על העיוורון שלו. שהוא אפילו לא רואה... 

עדיין בא לי שהוא גם יבכה ויכעס בשבילי. עוד לא הצלחתי להשלים עם זה שהוא לא. אבל בינתיים בוכה עד כלות הסינוסים בשביל שנינו. 

ואת ידעת כי ליל וגם לא נע עלה

ורק נפשי קושבת וחולה.

ורק עלי ביכייך כמו דורס עולה

ורק אותי בחר לו לאכלה.

כי יש אחרד פיתאום וכמו אובד אלך

ופחד הסומים עלי עובר,

עת מארבע רוחות קורא אלי קולך,

כנער המטעה את העיוור

מישהו להניח את הראש שלי על הכתף שלו. לבכות ולדעת שהוא תמיד ישמור עלי... 

זה חלום מוגזם? 

ואיך אפשר בכל זאת לכבות חלומות? 

בדקתי את הערנות שלכם ונכשלתם. 

אף אחד לא אמר לי שיש לי 2 פוסטקורונה 8!

אז מי שקצת קשור למד"א ירושלים קיבל את זה ככה: 

מי יכול לבוא לדגום מחר בגימנסיה? 

מי פנוי מחר לדגימות בגימנסיה? 

מי יכול לבוא לדגום בדרייב אין בטדי בגלל ההתפרצות בגימנסיה?

מי יכול לבוא עכשיו לעזור בדגימות?

מי יכול לבוא לסייע לדוגמים?

לפני שאתם לא זזים יומיים בחג-שבת הזדמנות אחרונה לזוז ולדגום בדרייב אין בטדי שנפתח בגלל הגימנסיה... 

חבל שנסעתי להורים כבר אתמול. 

אני חושבת שהשיר המפורסם היה יכול לקבל משמעות חדשה ומעניינת עם מיגון ומטושים, לא? 

נו, איך היה בקורונה? 

אני חוששת שהפכתי לסדיסטית. כל הקורונה דחפתי לאנשים מקלות אוזניים ארוכים מהאף ועד למוח...

#דוגמתמצטיינת 

🙃

באחד מלילות הקיץ הגעתי להופעה באחד המקומות הכי נחשקים והכי מסתוריים שהכרתי בתור נערה.

בבסיס של שייטת 13!

אז עוד לא היו לי בני משפחה בשייטת (ואני בכלל לא בטוחה שהזמינו להופעה את המשפחות של החיילים) אבל איכשהו הצליחו להכניס את כל השבט שלי להופעה. (אל תתבלבלו, שבט זאת שכבת גיל אחת אצלנו. מה שאולי חלקכם קוראים לו גדוד?)

אבל הגענו קצת לפני. 
לא נתנו לנו להסתובב יותר מדי בבסיס, אז נאלצנו בעיקר לשמוע את סי היימן מתאמנת שוב ושוב על אותו השיר. 

כמו צמח בר. 

מסתבר שבהופעה עצמה היא שרה רק את השיר הזה, ואחר כך פינתה את הבמה למי שבכלל לא שמענו אותו מתאמן - דייויד ברוזה והגיטרה שלו. זאת היתה הופעה מדהימה! זה היה נראה ונשמע כאילו הוא והגיטרה נולדו ביחד. תאומים סיאמיים. האצבעות זזו כל כך מהר... כמעט כולנו למדנו אז לנגן בגיטרה וכולנו נשארנו המומים ופעורי פה. מוזיקה טובה, לילה של קיץ עם רוח ים בתיבול מלח. 

אבל מאותו לילה מיוחד, היחסים שלי עם "כמו צמח בר" הפכו להיות מוזרים. 
מורכבים. 
לא ידעתי איך לאכול אותו. 
הוא קודם כל היה מצחיק. פשוט בגלל ההופעה ההיא. 
ברור ש"שיר אהבה בדואי" או "סיגליות" דיברו אליי הרבה יותר אחרי הופעה שכזאת. 

אבל עם הזמן הקשבתי למילים, והן היו אני ולא היו אני. 
ואהבתי ושנאתי אותן כמעט כמו שאני אוהבת ושונאת את הים. 
כמו שעכשיו אני אוהבת ושונאת את האיש שלי שעשה אותי הכי מאושרת בעולם אבל הניח לאחר להפוך אותי להכי אומללה בעולם. 

ואולי זה כל הקטע של השיר הזה. 
שהוא כאן ולא כאן. 
על הגבול. 
שייכת ולא שייכת. 
אוהבת ולא אוהבת. 

אבל לי אין אומץ ללכת. 
אז אני סתם קמלה לי לאיטי
כמו צמח בר בקיץ 

היום הוצאתי בן אדם מאיזון וגרמתי לו להתפרץ.

(לא בעלי. אני רעה אבל יש גבול)

זה לא היה קשה. רק הסברתי לו מה הוא עשה. 

החוסר מודעות של אנשים הורג אותי. 

אם אתה לא מבין מה אתה עושה, פשוט לך תשרוף עוגיות במטבח, אל תתעסק עם נפשות של אנשים!

יש אנשים שהבדידות עושה להם טוב. 

אני מהאלה שלא. 

הלוואי ויכולתי לישון מחובקת. 

הלוואי והיה מי שישמור עלי. 

הלוואי שהיה מי שיקנא טיפה (רק טיפה!) כשגבר אחר מדבר איתי. הלוואי שהיה מי שישאל כשאני חוזרת באמצע הלילה. 

הלוואי והיה מישהו לראות איתו סרט. (אפילו סרט של בנים. אני אעצום את העיניים חצי סרט אם צריך... העיקר לשבת קרוב בחושך). 

הלוואי שהיה מי שידאג... 

קראתי מאמר בעתון מגזרי מוכר, שאומר שבזוגיות טובה בני הזוג לא מספקים צרכים אחד של השני.

אני לא רוצה זוגיות טובה! אני רוצה שיאהבו אותי! צריכה שיאהבו אותי! זקוקה שיאהבו אותי! 

הלוואי שיהיה מי שילמד אותי לאהוב גם את עצמי...

הלכתי לישון בלי לנעול את החלון

זה לא לילה שאכפת לי בו למות. 

בדידות זה אולי בשבילו, אבל לא בשבילי.

שמתכננים להשאיר מחר את הילדים בבית. 

אתם מזוכיסטים. 

וזאת זכותכם. 

אבל אל תשכחו שקודם כל בטיחות. 

אני לא יודעת מה איתכם, אבל אני הסתכלתי יותר מדי פעמים על האישונים של הבן שלי. רק לוודא שהם מגיבים לאור כמו בספרים... והשארתי אותו ער גם בשתיים בלילה לוודא שהוא לא מאבד את ההכרה או מקיא. וממש התלבטתי אם לקחת אותו לבית חולים... אתם יודעים, פגיעות ראש וכאלה. ככה זה כשאתה שק איגרוף של האחיות הגדולות. או סתם שפן נסיונות שלהן. (בואו נבדוק אם הוא יודע לעמוד על הראש) 

אז בטיחות מעל הכל. הגיע הזמן שילכו מכות עם בנות בגיל ובמשקל שלהן. 

פשוט המיסו אותי

נ.ב

אני עוד שורדת בבית. במדא עוד מסכימים לקבל אותי מדי פעם... פוחדת מהרגע שלא.