מעבר להרי החושך

כי המצב שלי מדרדר. 

אשפוז פסיכיאטרי.

מי היה איפה ומה מומלץ? 

תמיד תהיתי מה גורם לאנשים לעבוד במקומות קשים כמו יד ושם? האם זה מזוכיזם? או אולי אידאליזם? 

לאט לאט אני חושבת יותר ויותר שזה שילוב של שניהם. אולי כי פשוט ככה הכי כיף. 

רק תדעו שיום אחד כמעט התעלפתי בתוך החליפת מיגון, ולמרות שהייתי מוקפת בחובשים, פרמדיקים ומע"רים כמעט לאף אחד לא היה אכפת.

רק סטודנט צעיר לרפואה עודד אותי לצאת, לרדת ממיגון ולהפסיק לעבוד עד שאני מצליחה לקרר את עצמי. אין לי מושג איך קוראים לו. אפילו אין לי מושג איך הוא נראה כי הוא היה בחליפת מיגון כמו של כולנו... 

אבל אם אתם פוגשים אותו תמסרו לו תודה. ושאמנם לא הייתי מתה, אבל להתעלף מחום באמצע משמרת זה למות מפאדיחות. אז הוא בהחלט טוב בלהציל חיים...

הערב ממש הכרחתי את עצמי לראות סרט קיטשי ודביק. 

זה ממש כאב בהתחלה. 

פעם אהבתי סרטים כאלה. 

אהבתי להפליג בדמיון ולהיכנס לנעלי הדמויות הראשיות או המשניות... (בנפלאות התבונה זה היה מפחיד להיכנס לנעלי דמות משנית. אבל על זה בפוסט אחר). 

אבל הערב זה כאב. 

זה היה כל כך מופרך וכל כך רחוק מהמציאות שאפילו לא יכולתי להפליג בדמיון לשניה. כבר חשבתי לחכות למרתון סרטי שואה שבטח יגיע שבוע הבא... 

אבל בסוף נהנתי. כמה שלאהוב או להתאהב זה כל כך לא הגיוני במצבי... לרגע היה נחמד. לשניה אחת חלמתי. 

ועכשיו אני לא רוצה סרט. לא רוצה לאכול סרטים. רוצה שלווה. פשוט. שקט. יודעת שנחים בקבר ועם שלווה לא אוהבים, אבל גם לא שונאים ולא סובלים. אפשר לשלב שלווה עם קצת חיבה והרבה יציבות? להוסיף טיפה חמימות ואסור לבקש יותר. אבל אפשר לקבל את הקצת הזה? 

סליחה על הפוסט הלא סוטה. פשוט רק פה מותר...

בימים האחרונים בכיתי כמו שלא בכיתי כל כך הרבה זמן. בכיתי והתפללתי...

לפעמים יוצאים דברים טובים מתוך רעים

"אורות מאופל" אבל זה כבר של חג אחר... 

לילה זך

למלא עכשיו את הווצאפ עם מלא שולחנות סדר מוכנים, ערוכים ומעוצבים. כאילו אין קורונה וילדים שלא נתנו לנו רגע שקט. עוד לא הספקתי להחזיר את התחפושות מפורים למקום. קניתי הרבה מצות והרבה שוקולד, מה שולחן סדר עכשיו?!?!?!?

שאף אחד פה לא סיפר לי על הספר הזה? 

ואיך הוא הפך לכל כך פופולרי במגזר?!?!?!? 

או שבעצם הוא הרבה יותר פמניסטי מהרושם החיצוני שהוא עושה? 🤔

מבולבלת

יושבת בחדר עד שתקבל רשות מבעלה לצאת. 

אני לא יודעת איך להגיד את זה, אבל כל המשא ומתן עלי כאילו אני חפץ שאפשר לסחור בו פשוט לא עושה לי את זה. לפחות לא בקונספט הנוכחי. 

ניסיתי להסביר את זה לילדות שלי אבל הן ממש לא הבינו מה הבעיה שהן יחליטו מי תזכה לעשות לי מיגרנה בשבת בצהריים. בסוף שתיהן התעללו בי. העיקר שלא יריבו 🤦🏻‍♀️

מי עוד היה ספה/טרמפולינה/כדור/ג'ימבורי השבת? 

זה קצת יוציא אותי עפה על עצמי ושוויצרית, אבל לא פעם אנשים מחמיאים לי על המודעות עצמית שלי. 

אפילו אנשי מקצוע מדי פעם ציינו את זה כאילו שזה מחמיא. 

מה שאנשים לא מבינים זה שמודעות עצמית גבוהה זאת קללה. מודעות עצמית מגיעה לא פעם גם עם המון ביקורת עצמית. אתה הרי רואה את עצמך גם חצי מבחוץ. מנגנוני ההגנה בריאים כמו הכחשה למשל, לא מגנים עליך. אתה נשאר חשוף ופגיע. 

אבל זה לא רק זה. 

אחד הדברים שהכי קשים לי בימים האלה זה הפער. 

אנשים עם מודעות עצמית ממוצעת פשוט מוציאים אותי מדעתי. אני יודעת שהשקר שהם חיים בו הוא לטובתם, אבל במקביל אני לא מצליחה להבין את השקר. לא מבינה איך אפשר. והחיים שלי כל כך מזופתים בגלל זה. 

זהו. זה לא קשור לכלוב (מלבד זה שגם כמה אנשים פה נתנו לי את המחמאה המפוקפקת) אבל רק פה אני יכולה לפרוק... 

אני חושבת שבמקום הסגר יותר מתאים לי מחלקה סגורה. 

וזאת לא בדיחה... 

מתחילה לאסוף המלצות איפה כדאי? ירושלמים (והסביבה) עם ניסיון מוזמנים להמליץ.