מעבר להרי החושך

בפורים הזה הייתי יותר מסטולה מכל מי ששתה יין (ולי בכלל אסור לשתות). כרגיל רציתי רק לבכות. כרגיל זה לא יצא. 

אחר כך קפצתי חצי ישנה לעזור עם תאונת דרכים. הנהג של האמבולנס היה נחמד, אבל זרק הערה קטנה שהוציאה לי את כל הרוח מהמפרשים... אני יודעת שזה טיפשי לקחת את זה קשה, בטח הוא לא התכוון... זאת אני הסתומה והרגישה. 

אני מקווה שבתור חובשת אני אעשה יותר תועלת מנזק... אבל ליתר ביטחון, ירושלמים - את כל השטויות, ההרעלות אלכוהול וכו', תסיימו עד 7 בבוקר או שתחכו ל15⁰⁰ בצהריים. סתם פשוט לטובתכם...

לילה צח

לא

לא הקורונה. 

מחלות נפש. 

אני לא צוחקת. זה באמת מדבק. האנשים הלא מאוזנים יכולים להיות כל כך עוצמתיים שגם בלי לפגוע פיזית בסביבה הם מזיקים לה. שואבי אנרגיות כאלה. או סתם מטורללים שסוחפים אחריהם. 

אולי זאת בעצם הסיבה שמאשפזים אפילו בכפייה חולי נפש במחלקה סגורה. 

כי זה מדבק. 

כמו הקורונה. 

ואם לא נשתלט על זה תתפרץ פה מגיפה...

לא 

לא בקורונה. 

נדבקתי לשיר. 

לא יודעת מאיפה הוא בא לי. 

אולי זאת המנגינה. 

אולי החלומות. למרות שכבר מזמן חשבתי שאין יותר חלומות. יש רק סיוטים. 

ובכל זאת השיר הזה בא לי לא יודעת מאיפה. 

הוא היה ברדיו הבוקר? 

הביצוע מנימליסטי ובגלל זה קסום כל כך. 

לא התכוונתי להוציא פה את כל ה'גיפה של הדיכאון וההטרדה... 

אבל קצת נסתם לי הפה בפייסבוק, אז תאלצו לסבול אותי פה. 

עכשיו מציק לי שלבעלי אין עמוד שידרה. 

אני לא מדברת על הבעיות גב שלו. 

אני מתכוונת לזה ששיגעו לו את הצורה. כולם מנסים להגיד לו מה יהיה טוב לו, מה יעשה לאשתו טוב... 

והוא פשוט מקשיב לכולם! 

ואז הוא אומר לי דברים, משתמש במילים לא שלו, עושה פעולות ששמעתי את העו"ס מציעה, או מנסה טיפים מוזרים שקרא באיזה מדור פסיכולוגיה בגרוש. 

אני רוצה שתחזירו לי את בעלי! זה שיודע לשים פס על העולם! זה שמשתמש בשכל של עצמו (ויש לו, בלי עין הרע) זה שיש לו עמוד שידרה אמיתי, את האיש שהתחתנתי איתו... 

אוטובוס שמבריז ושולח את כולנו לחכות לטרמפים באחת הצמתים הכי קפואות בגיזרה. 

זה כזה:

"רק תדחפו לנו מקל, אתם יודעים לאיפה, וכולנו ארטיקים" 

לאט לאט אני לומדת איך לחיות בלי שום חשק או תשוקה. לאט לאט אני כבר לא מחפשת שיאהבו אותי. למען האמת זה די מעצבן אותי שמנסים, כי בשביל מה? אני כבר לא אותה האישה שהאמינה באהבה.
אני נגמלת מהצורך להרגיש נאהבת. עם הגמילה הזאת כמובן נעלמת גם היכולת לאהוב או להביע אמפתיה, אבל אני יודעת שבאמת לאף אחד לא אכפת.

זה לא שהחיים שלי מאושרים ככה. אבל הם רגועים. גם מהרצון לאושר צריך להיגמל. זה קטע מטופש שמכרו לנו בהוליווד. אין באמת איך להשיג את האושר הזה. הסיכוי היחיד הוא לשלווה. אתם יודעים, כמו קו ישר במוניטור... ככה החיים שלי. כבר לא מאמינה שיהיה טוב. רק רוצה שלא יהיה רע.

אני חושבת שאני יכולה לעמוד בהרבה קשיים ומשימות, אבל לא כאלה שנובעים מחוסר אכפתיות. אני מוכנה להתאמץ אם תראה לי שזה חשוב לך. תוכיח לי שלדברים יש ערך גם מבחינתך. תראה שאתה יודע שאני מתאמצת. שאתה שם לב. אני יכולה להתגבר כמעט על הכל, חוץ מחוסר אכפתיות.

אבל לאף אחד לא אכפת...

כבר לא חשבתי שזה יקרה לי. 

אבל אולי זה הקור

הטמפרטורה שנושקת לאפס. 

אולי זאת ההפסקת חשמל... 

פתאום מצאתי את עצמי מדמיינת שמישהו בא לחבק אותי. וכל כך קר לי. והוא כל כך דואג. מוודא שאני בסדר. בודק שאני חמה (הכוונה ל-לא בהיפותרמיה יא סוטים) מכף רגל  ועד ראש. מסתכל במבט בוחן וחצי מודאג. כמו שהמדריך בקורס בדיוק הסתכל כשהוא הדגים גישה לחולה... 

זה לא היה מישהו מסויים. אפילו לא היו לו פנים ברורות. זה פשוט היה מישהו. מישהו כזה שאני הדאגה הראשונה שלו. 

כבר מזמן לא העזתי לדמיין מישהו כזה. אולי זה בא ככה פתאום כי קר לי. 

בעלי הביא לי את הבייבי לישון איתי במיטה כדי שהוא לא יתקרר... אולי גם הוא יבוא הלילה לישון איתנו? 🙏

אבל גם אני חייבת לשים קישור. 

כי אין כמו חריימה ואין כמו גפילטע... 

אני חושבת שמדי פעם זה יכול לעשות טוב למצברוח. 

ומצאתי מקום נחמד לקבל בו מדי פעם קצת אקשן בשביל הנשמה. 

מד"א ירושלים Here I come !