מעבר להרי החושך

אם עד עכשיו ממש דרשו ממני להיות ראש קטן במדא, כנראה שהעומס והמחסור בכח אדם, גרם להם לעשות לי ניסוי מעניין. 

שלחו אותי להיות ראש צוות לעצמי. וליתר ביטחון, הצמידו לי שתי חיילות.

חיילות אמיתיות. 

כאילו צהל

מדי זית וכאלה. 

אז חוץ מעצמי הייתי אחראית גם על שתי ילדות. 

היה מעניין. 

הייתי קצת לחוצה ופחדתי שאני מעמיסה עליהן או סתם לא דואגת להן מספיק... 

מקווה שהן יצאו מזה בשלום. 

ובקשר לניסויים באופן כללי: 

זה מעניין לראות מה עובר על המדינה שלנו כרגע. ולראות את זה מהצד של מדא זה עוד יותר מעניין. 

גם על מדא ירושלים כ-חברה בפני עצמה עוברים עכשיו תהליכים. וזה מרתק... 

בטח גם אני, כמו כולם, אצא אחרת מהתקופה הזאת. רק סקרנית לגלות איך... 

אמנם מדא במלחמה עכשיו, אבל אל תשכחי שאת עדיין בטירונות. 

(חובשת צעירה על סף הסתבכות)

חזרתי מפינוי של אדם בבידוד שירד לו דם כשציחצח שיניים 🤦🏻‍♀️

אבל היינו על מיגון מלא ונסענו למיון ביולוגי. ונתקענו שעות... 

אני תוהה אם זה שביליתי כמה שעות מפרכות עם גבר זר, זה מה שגרם לבעלי לקפוץ עלי כשחזרתי. 

ואולי זה כי להישאר בבית עם הילדים זה יותר מפרך. 

בכולופן,

אני עדיין תקועה על אשתו של הנהג משישי. חבל שהיא לא נהגת אמבולנס... 

תוהה מה נדפק לי במח, ומה בכלל דפק אותו ככה. 

אחרי הפסקת חשמל ממושכת הפגנתי את ידיעותי בפגיעות קור. ואז קיבלתי הודעה שביקשה להישאר בבתים למרות מזג האוויר היפה. כנראה משהו שזלג ממדינת תל אביב...

🥶

ואיך היה לכם הסופש? 

אז היום הלכתי לעזור לצוותים של הדוגמים. 

הנהג, שהוא בעצם גם המפקד של הכוח, היה שכן שלי. אני משוגעת על אשתו. 

גיליתי אישה אחת בלי רפלקס הקאה, חלום של כל דוגם. 

אחר כך חשבתי עליכם סוטים. נראה לי שזאת אשמת המדריך שקרא לרפלקס "גאג רפלקס". 

שבת שלום. 

שמרו על עצמכם,

ושלא תזדקקו לראות אותי לבושה כמו אסטרונאוט. 

אתמול לבערך רבע שעה קיבלתי את בעלי בחזרה. 

הוא חיבק אותי מאחורה, כמו שאני אוהבת... כמו פעם. 

הבטיח שיהיה בסדר. 

הרי את אבא שלו לא נבקר בזמן הקרוב... 

ואני לבערך רבע שעה חזרתי להיות קטנה, מבולבלת ובעיקר מוגנת. והידיים שלו היו חזקות ויציבות כאלה. 

ואני בכיתי... 

זה היה כל כך משחרר. 

אחרי בערך רבע שעה הבייבי התעורר. ואני נזכרתי שאם אמשיך לבכות אני אחטוף דלקת בסינוסים, כמו תמיד... והקסם נעלם. 

חזרתי לווצאפ מדא למרות שהשעה היתה בין שתיים לשלוש בבוקר. רוצה לעזור, רק צריכה מישהו שיגיד לי בצורה מסודרת איך... 

או העונש או מה שזה לא יהיה... 

חופש מבתי הספר מעכשיו ועד ההודעה החדשה, בלי בריכה, בלי לונהפארק ובלי קייטנה. 

זהו. 

אני אשאר פה עם שלושה שובבים לבד בחושך. 

בפורים הזה הייתי יותר מסטולה מכל מי ששתה יין (ולי בכלל אסור לשתות). כרגיל רציתי רק לבכות. כרגיל זה לא יצא. 

אחר כך קפצתי חצי ישנה לעזור עם תאונת דרכים. הנהג של האמבולנס היה נחמד, אבל זרק הערה קטנה שהוציאה לי את כל הרוח מהמפרשים... אני יודעת שזה טיפשי לקחת את זה קשה, בטח הוא לא התכוון... זאת אני הסתומה והרגישה. 

אני מקווה שבתור חובשת אני אעשה יותר תועלת מנזק... אבל ליתר ביטחון, ירושלמים - את כל השטויות, ההרעלות אלכוהול וכו', תסיימו עד 7 בבוקר או שתחכו ל15⁰⁰ בצהריים. סתם פשוט לטובתכם...

לילה צח

לא

לא הקורונה. 

מחלות נפש. 

אני לא צוחקת. זה באמת מדבק. האנשים הלא מאוזנים יכולים להיות כל כך עוצמתיים שגם בלי לפגוע פיזית בסביבה הם מזיקים לה. שואבי אנרגיות כאלה. או סתם מטורללים שסוחפים אחריהם. 

אולי זאת בעצם הסיבה שמאשפזים אפילו בכפייה חולי נפש במחלקה סגורה. 

כי זה מדבק. 

כמו הקורונה. 

ואם לא נשתלט על זה תתפרץ פה מגיפה...

לא 

לא בקורונה. 

נדבקתי לשיר. 

לא יודעת מאיפה הוא בא לי. 

אולי זאת המנגינה. 

אולי החלומות. למרות שכבר מזמן חשבתי שאין יותר חלומות. יש רק סיוטים. 

ובכל זאת השיר הזה בא לי לא יודעת מאיפה. 

הוא היה ברדיו הבוקר? 

הביצוע מנימליסטי ובגלל זה קסום כל כך. 

לא התכוונתי להוציא פה את כל ה'גיפה של הדיכאון וההטרדה... 

אבל קצת נסתם לי הפה בפייסבוק, אז תאלצו לסבול אותי פה. 

עכשיו מציק לי שלבעלי אין עמוד שידרה. 

אני לא מדברת על הבעיות גב שלו. 

אני מתכוונת לזה ששיגעו לו את הצורה. כולם מנסים להגיד לו מה יהיה טוב לו, מה יעשה לאשתו טוב... 

והוא פשוט מקשיב לכולם! 

ואז הוא אומר לי דברים, משתמש במילים לא שלו, עושה פעולות ששמעתי את העו"ס מציעה, או מנסה טיפים מוזרים שקרא באיזה מדור פסיכולוגיה בגרוש. 

אני רוצה שתחזירו לי את בעלי! זה שיודע לשים פס על העולם! זה שמשתמש בשכל של עצמו (ויש לו, בלי עין הרע) זה שיש לו עמוד שידרה אמיתי, את האיש שהתחתנתי איתו...