מעבר להרי החושך

יַחְבִּיאֵנוּ צֵל יָדו תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה.
חן יָחן כִּי יִבְחן לֵב עָקב לְהָכִינָה.
קוּמָה נָּא אֱלהֵינוּ עֻזָּה עֻזִּי נָא.

ה' לְשַׁוְעָתֵנוּ הַאֲזִינָה:

לא יודעת למה כותבת את זה פה. 

זה לכאורה הכי לא המקום לדברים שכאלה... 

מצד שני יש פה מקום לדברים כמוסים וקסומים, ואין כמוס, קסום ונשגב מזה. 

חוץ מהצום יחד עם יונק קטן (הסבירו לי מתי לשתות לשיעורים. אל דאגה) יום כיפור בשבילי הוא רגע מתוק של קירבה למי שכל השנה ובמיוחד בראש השנה, הוא "מלך עליון". ביום כיפור הוא בא אלי באישי. קרוב קרוב ונוגע... 

אחר כך בסוכות הוא יזמין אותי ל"צימר" ונתפנק קצת ביחד. נשב ונסתכל ונדבר... אבל ביום כיפור זה השיא. זה ההכי קרוב שיש. ואני רוצה להיות בשבילו הכי טובה שיש... ומי בכלל יכול לחשוב על אוכל עם התרגשות כזאת? 

גמר חתימה טובה לכולם. 

סליחה מכל מי שלא עניתי או הגבתי לו. זה לא אישית נגדכם, זאת אני שקשה לי עם העסק הזה. 

אני לא יודעת איך להגיד את זה, אבל חוץ מהזריקות לבטן יש משהו כיפי בזה שהפצעים מתאחים לאט... 

אין פה שום המלצה לנסות את זה בבית. ברצינות. 

יש לי פיה קטנה

צריכה לשמור ולהגן עליה

לחנך ואם צריך לשים גבולות

אבל בזהירות, שלא אהרוס לה בטעות את הכנפיים. 

מישהו יודע איך? 

 
הערב הוא לקח אותי לטיול בחוץ. באוויר הטוב של אלול. 
זה הרבה מאמץ והוא עשה את זה נטו בשביל המצברוח שלי. 

כשאמרתי לו תודה הוא צחק ואמר
"אני מוציא את אשתי לטיול. רק שכחתי את הקולר..."

למי קראתי וונילי? 
 
 

הוא מזריק לי קלקסן לבטן. 

ובודק שהדימום מהזריקה מפסיק. 

רק חסרה נשיקה בסוף. 

כואב לי ומגרד לי ושורף... אבל נהיה פה מעניין. 

ועכשיו אני צריכה ללמוד לבקש. 

להגיד בדיוק מה אני צריכה. 

לתת פקודות: תעשה ככה, תזיז לשם, תרים את זה. 

אני תלויה בסביבה כמעט כמו התינוק שלי. רק שאני אמורה לדעת לדבר ולספר מה טוב לי. 

נדמה לי שאני יודעת מה טוב לי לרגל השבורה (או לפחות מה לא טוב) אבל אני לא באמת יודעת מה טוב לי ללב. וזה חשוב לא פחות. ולפעמים גם הלב שבור. 

כמה פעמים צריך להגיד את זה: 

רק לילדים שלי מותר לעשות מניפולציה שקופה. 

כל השאר מתבקשים לעשות את זה בלי שאשים לב. אחרת, מה הקטע? 

נ.ב

ירושלמים, תשמרו על עצמכם היום, כי אני במשמרת ואנחנו לא באמת רוצים להיפגש ככה 😎

ספטמבר

אז אנחנו כבר שבוע לתוך שנת הלימודים. השולטת שלי התחילה כיתה ג. 
ומה נהיה איתי? 

זרקתי את הבייבי למעון, קניתי בלנסטון ומשקפי דיסטנס, התחלתי להתנדב במד"א ולעבוד לפעמים גם אחה"צ. חזרתי ליוגה, מקווה להתמיד. מקווה גם לעבוד יותר בשטח. 
העזתי לכתוב על הדיכאון שלי בגלוי, בלי להתבייש. 

בקיצור, הפכתי להיות כל מה שאני שונאת ואין לכם מושג כמה רע לי. 

לא רע לי עם מד"א. גם לא עם העבודות.

רע לי עם החזות המחוספסת הזאת שנהייתה לי. אותה אחת שגורמת לכולם להסתכל בהשתאות ולהגיד וואו, איזו אישה חזקה. 

אני לא. 

ואני חושבת שבעולם אידיאלי האישה לא צריכה להיות חזקה. זה התפקיד של הגבר להיות חזק. 
איך בא לי להיות קטנה ומוגנת... מה שלעולם לא אהיה כנראה. 

אלול,

לאוויר יש ריח של תפילה והתחדשות. אני רוצה להתפלל לעתיד טוב יותר, אבל בלי להיות "צועק לשעבר". זה בכלל אפשר? מותר? 
 

כשאני אומרת לך שתאכל את הדייסה שבישלת זה לא כי אני רוצה להעניש אותך. 

זה פשוט כי את כל הכוחות שהיו לי השקעתי בלנסות להוציא את הדייסה הכי טובה שאתה יכול לבשל. 

שלחתי מתכונים, המלצתי, ערבבתי, טעמתי והצעתי שיפורים. אבל אתה בחרת מתי להקשיב ומתי לא. זאת הדייסה שלך וכולנו נאכל אותה, פשוט כי לי כבר לא נשאר כח לבשל משהו אחר. 

בתאבון!