ספטמבר
אז אנחנו כבר שבוע לתוך שנת הלימודים. השולטת שלי התחילה כיתה ג.
ומה נהיה איתי?
זרקתי את הבייבי למעון, קניתי בלנסטון ומשקפי דיסטנס, התחלתי להתנדב במד"א ולעבוד לפעמים גם אחה"צ. חזרתי ליוגה, מקווה להתמיד. מקווה גם לעבוד יותר בשטח.
העזתי לכתוב על הדיכאון שלי בגלוי, בלי להתבייש.
בקיצור, הפכתי להיות כל מה שאני שונאת ואין לכם מושג כמה רע לי.
לא רע לי עם מד"א. גם לא עם העבודות.
רע לי עם החזות המחוספסת הזאת שנהייתה לי. אותה אחת שגורמת לכולם להסתכל בהשתאות ולהגיד וואו, איזו אישה חזקה.
אני לא.
ואני חושבת שבעולם אידיאלי האישה לא צריכה להיות חזקה. זה התפקיד של הגבר להיות חזק.
איך בא לי להיות קטנה ומוגנת... מה שלעולם לא אהיה כנראה.
אלול,
לאוויר יש ריח של תפילה והתחדשות. אני רוצה להתפלל לעתיד טוב יותר, אבל בלי להיות "צועק לשעבר". זה בכלל אפשר? מותר?
