מעבר להרי החושך

אמרתי לכם שההרהמורניקיות פמיניסטיות? 

אני רואה באישה ייצור שקט, טבעי מורכב והרמוני.

אני לא חושבת שאישה בנויה למלחמות.

מלחמות מכל סוג. 

יש להן מספיק מלחמה בתוך עצמן עם כל מצבי הרוח המשתנים עם החודש. 

אז היום פגשתי הר המורניקית שבימים כתיקונם להוטה אלי קרב! היא התחילה להסביר לנו בלהט פוליטיקה, חינוך והשקפת עולם... אבל היום לא היה יום רגיל. היא כבר כמה זמן מנסה להיכנס להריון ולא מצליחה... מה שאומר שהיא לא מניקה ולא על גלולות... זאת אומרת שהיא נתנה להורמונים הטבעיים להכות בה.

והם היכו בלי רחמים.

זה כמעט נגמר בדמעות. אפילו אני התחלתי לרחם עליה... 

לא חושבת שמלחמות זה לנשים. אנחנו נלחמות בעצמנו מספיק. אל תגעו לי בגורים שלי והכל יהיה בסדר. שונאת שצריך לצאת ולהתחספס. שונאת שנוגעים לי בגורים ושונאת שאפילו מי שמניף את דגל המשפחה הלכאורה נורמלית, לא מבין מה זאת אישה. 

אבל אפילו לכתוב את הפוסט הזה זאת מלחמה. מלחמה בתחנות רוח...

בעולם מקביל אני ישנה עכשיו מכורבלת בידיים של מישהו שרוצה בטובתי רק כדי להרגיש בעצמו טוב. מישהו שלא ייתן לאף אחד לפגוע בי. מישהו שילחם במקומי. מישהו שיציל אותי אפילו מעצמי. 

 
מישהו שקיים כרגע רק באגדות. 

לא מה שחשבתם 😅

ידעתם שבגנים של הר המור (מפלגת נעם היא מבית מדרשם) תמיד בקבלת שבת יש משפחה אלטרנטיבית? 

ככה זה כשיש גן רק של בנות. אמא(של-שבת)+אמא(של-שבת)=משפחה. 

אצל המבוגרים המצב לא הרבה יותר טוב. "כל כבודה בת מלך פנימה" רלוונטי בעיקר לשירת נשים ולביגוד. האברכיות הן אלה ש"לובשות את המכנסיים בבית". הן עובדות, מתעסקות עם בנקים וחשבונות, מתווכחות, נלחמות, עושות קניות, עושות תיקונים... בקיצור, הגברים שם, כבודם פנימה, יודעים ללמוד ולהוציא את הילדים בשישי בצהריים כדי שהאישה תשטוף רצפה (טיפשים! אסור לתת לאישה עבודות פיזיות. זה פוגע לה בגב וברחם). 

שתי האולפנות הראשונות שהעמידו בראשן אישה כבר ממזמן הן: פלך (פמניסטיות קלאסיות) ועטרת רחל (מבית הר המור)

דמות האישה האידיאלית אצלם, זאת שלאורה מחנכים בנות היא לא אישה נשית, צנועה, שקטה ונחבאת אל הכלים. האישה האידיאלית היא אמא שהיא גם אבא! 

בקיצור: 

במפלגת נעם אבא(חסר-עמוד-שידרה)+אמא(שהיא-אבא)=משפחה 

אבל אני שובניסטית אני. 

אני חולמת להיות נשית. כמו פעם. לא כמו בהר המור... 

אלא אם קראתם פה גם בשנה שעברה. (ואם כן ועוד לא התייאשתם ממני אז צלש לכם. האנוי לך יש צלש מראש)

אז איך אתם חוגגים את הבאתם של הרוגי ביתר לקבורה? ואת זה שכלו מתי מדבר? 

 חג קריפי גם לכם

גם לכן יוצא להסביר לפעמים שהאברכיות של הר המור הן פמיניסטיות וגבריות מדי? 

כי היום יצא לי בפעם המי יודע כמה להסביר את זה. בתוספת זה שאני לא הר המורניקית ושהגיע הזמן שיתייחסו אלי כמו שמתייחסים לאישה. 

זאת דרישה מוגזמת מבעלי שיבין את זה? 🤔

לא נעים להודות... 

אבל אני קצת אוהבת את תשעה באב. 
זאת אומרת כל עוד אין לנו בית מקדש, נראה לי שיום כזה הוא קצת נחמד. 

ראשית, זה יום של היסטוריה.

ואני כידוע, אוהבת היסטוריה.

פתאום כולם שמים לב להיסטוריה ולמשמעות שיש לה על ההווה ואפילו על העתיד שלנו. לרגע אחד ההיסטוריה (הטראגית משהו) שלנו הופכת להיות קדושה. זאת אומרת, לדעתי ההיסטוריה של עם ישראל כל הזמן כזאת, רק רוב הזמן, רוב האנשים פשוט לא שמים אליה לב. ובתשעה באב כן. 

אבל אני גם אוהבת את ההתרפקות המיוחדת הזאת של תשעה באב. של "כילה חמתו בעצים ובאבנים", של עונש במידה, של "תם עוונך בת ציון", ושל "השיבנו ה אליך ונשובה". 

הלוואי שבכל הצרות שיש לי ביום יום אני אצליח לראות ולהרגיש את ה כמו שאני רואה ומרגישה אותו בהיסטוריה הלא פשוטה שלנו. 

אבל הייתי מוותרת על התענוג (הקצת מפוקפק) הזה לטובת בית מקדש וחיים מתוקנים ושלמים יותר. 

אז כרגיל, אצרף לפה קישור לקינה במנגינה נוגה ומקסימה. 

ואסיים כמובן בברכת "השיבנו ה אליך ונשובה חדש ימינו כקדם". 
לילה נוגה גם לכם. 

ועד שהיה לי זמן לחשוב... (השולטת האמיתית שלי בתקופה הזאת, מתכוונת לעלות לכיתה ג בקרוב) כתבתי והכל נמחק לי. 

אז בקצרה:

חשבתי על זה שבעלי נחמד, מכיל, אמיץ, מוביל, מנהיג... וכל מה שצריך, או כל מה שאני צריכה (כמעט. הוא לא יודע לנגן בגיטרה) עד שהוא פוגש את אבא שלו, שמשאיר אותו מבולבל, קטנוני ומאוד פוחד מאחריות. 

אבל כמו בקשר בין הבנות שלנו (הגדולה היתה מציקה לקטנה וכשאנחנו כעסנו על הגדולה הקטנה היתה מגנה עליה וכועסת עלינו. משהו בין תסמונת האישה המוכה לתסמונת שטוקהולם) הוא לא ממש שם לב איפה הבעיה והוא חושב שהבעיה העיקרית היא אצלי, שאני לא סובלת את אבא שלו (שהציץ לי בשירותים ובהנקה והציק לבכורה שלי וכו'). 

בקיצור, עברו כמה ימים (לא קלים) מאז הפעם האחרונה שבעלי פגש את אבא שלו, ונראה לי שאני לאט לאט מקבלת חזרה את האיש שהתאהבתי בו. הבעיה היא שההפרדה הזאת לא תמשך לנצח... 

וכדי לסיים עם קצת אופטימיות, איך השולטים הקטנים-גדולים שלכם מציינים את בואו של אוגוסט? מי היה כבר בלונפארק? מי הפך ללונפארק בעצמו? כמה פעמים בשעה אומרים אצלכם "משעמם לי"? ומה העונש אם לא מצאתם תעסוקה מרתקת מייד? 

אני חייבת לציין שהייתי מרגמיש לא רע. עדיין יש לי פצע במקום של כמה צביטות חזקות, אבל בהתחשב בזה שהבייבי היה אצלה לפניכן בתור בן ערובה המחיר היה שווה. 

טוב, נראה לי עד כאן החפירה להערב. נמשיך אחרי שנקבל רישיון מרשות העתיקות.

לילה זך! 

סמכתי עליו. 

הוא אמר שהוא יודע מה הוא עושה. 

אמרתי לו שאני מרגישה שאני מאבדת את זה ואם נמשיך ככה אני כבר לא אחראית לתוצאת או למעשי. 

הוא עוד רגע מסיים תואר שהתחיל לא מזמן. 

אני מורחת את התואר שלי יותר מעשור. 

פעמיים ממש רציתי להתאבד. 

אני על כדורים מלאמלא זמן וממש ממש רע לי. 

אני יודעת, אני מטומטמת שהקשבתי לו אז... אבל אני לא יודעת איך להחזיר את הגלגל לאחור? איך להחזיר לעצמי את השפיות? ויותר מזה - על מי אפשר לסמוך? 

לסמוך על עצמי זאת כבר לא אופציה. אני חלשה ועייפה ובאמת שמסרתי לו את השפיות שלי אז...

כי כבר נמאס לי להיות מזוכיסטית. 

בא לי שמישהו יוריד אותי מהרכבת שדים הזאת. 

בא לי להפסיק להימשך למה שעושה לי רע. 

בא לי להפסיק להאמין שיכאב עוד קצת וזה יעשה טוב. 

בא לי להפסיק לשמוע מפסיכולוגים שהבעיה היא אצלי ורק אותי צריך לשנות. 

בא לי להפסיק עם הכדורים שהורגים יחד עם העצב גם את כל השמחה. 

בא לי להפסיק לשלוח את הבנות שלי אל מי שפגע בי. 

ולפעמים... אפילו בא לי להפסיק לפצוע את עצמי. נמאס לי לנסות להסתיר או להסביר צלקות על הגוף כשאת הצלקות האמיתיות אף אחד לא רואה. 

שמישהו יוציא אותי ממחול השדים המטורף הזה!

אם חיפשתם חוויה מטריפת חושים, עם דגש על הטירוף, נסו את המקלחת בקרוון שלנו. 

לא יודעת מה התחרפן שם, אבל רגע מתקלחים במים קרים ממש ורגע חוטפים קיטור והכל בלי להזיז את הברז! ההרגשה הזאת שאת כבר לא יודעת אם חם או קר... 

סתם. אל תנסו. 

רגע לפני שבת זה לא הזמן לכוויות דרגה ב. 

אבל כאן זה המקום היחיד שבו אני מרגישה בנח לטעון טענות רדיקליות כאלה... 

אתם לא תסקלו אותי, נכון?

אז ככה: 

גברים הם לא נשים ונשים הם לא גברים. 
(ונשים שמרגישות גברים וגברים שמרגישים נשים יכולים רק לחזק את הטענה שלי). 

חכו.

זה עוד מידרדר ממש:

אני מאמינה שבגלל שנשים וגברים שונים, החיבור שלהם לקב"ה צריך להיות שונה.
ואם החיבור שלהם לה' הוא בדרך שונה, ממילא גם הלימוד תורה שלהם צריך להיות שונה.
(אמרתי לכם שזה הולך להיות רדיקלי?)

בגדול, אני, בדעותיי הקדומות והפרימיטיביות, מאמינה שביסוד של הגבר יש משהו יותר לוחמני. משהו של עבודה קשה ושל "בזעת אפך". לעומתם הנשים זכו בקללה (או ברכה) אחרת. 

אז איך אמור לטעמי להראות לימוד תורה של גבר? בעמל.

בדם יזע ודמעות.

בישיבה ארוכה וקשה מול הגמרא. 

את התורה הנשית אני מדמיינת בתור משהו יותר מחובר, משתוקק, מרגיש. 
וגם את קיום המצוות שלנו אני תופסת ככזה. זורם, נינוח. מחובר... 

לדעתי בגלל זה יש לנו פחות מצוות, אנחנו לא צריכות ללכת מכות עם עצמנו כל רגע כדי לזכור ולהרגיש מחוברות לקב"ה. זה בא לנו קצת יותר טבעי. 

לכן כשאיכשהו דנו בנושא של "שלום זכר" ודיברו על זה שהתינוק לכאורה מתאבל על המכה שהמלאך נתן לו מעל הפה והשכיחה ממנו את כל מה שהוא למד, ומישהי קפצה ושאלה, רגע, ומה עם הבנות?!?!? עניתי לה באופן הכי טבעי (וטיפשי. כאילו, מה חשבתי לעצמי להגיד דבר כזה באמצע שיעור הלכה לנשים) שלתינוקת המלאך לא נותן מכה. היא לא לגמרי שוכחת. התורה שלה יותר טבעית לה, היא לא צריכה להילחם בכל מצווה... משהו מהלימוד בבטן נשאר לה...

בקיצור:
שרדתי בשביל לספר. 
אם כי אני חייבת לציין שאחרי הלינץ הזה עלו אצלי שוב מחשבות על אובדנות. 
ואני עוד חשבתי שפה ביישוב הקטן והמתוק שלנו חיים אנשים נורמלים. אפילו הרחקתי לכת וחשבתי שייתכנו פמיניסטיות שפויות... 

איך יצאתי נאיבית כזאת?!? איך?!? ולמה אני תמיד איכשהו הולכת עם הראש בקיר? 

אני אמנם מזוכיסטית, אבל נשבעת שהפעם לא התכוונתי לחטוף ככה.