מעבר להרי החושך

מכירים את זה שיש לכם שטף דם תת עורי? 

אני מתכוונת ממש תת עורי. 

כזה שבלחיצה קטנה בזווית הנכונה תזכו לשפריץ מהמם של דם ואפילו לשובל נחמד וישר שישאר אחר כך. 

אז למצוא כזה קצת אחרי כניסת שבת. 

גגגגגגגררררררררררררר... 

אוחחח. 

וֶהֱוֵי מִתְחַמֵּם כְּנֶגֶד אוּרָן שֶׁל חֲכָמִים, וֶהֱוֵי זָהִיר בְּגַחַלְתָּן שֶׁלֹּא תִכָּוֶה, שֶׁנְּשִׁיכָתָן נְשִׁיכַת שׁוּעָל, וַעֲקִיצָתָן עֲקִיצַת עַקְרָב, וּלְחִישָׁתָן לְחִישַׁת שָׂרָף, וְכָל דִּבְרֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ:

פמניסטיות תלמידות חכמות - אל תתעסקו איתן. זאת לא התורה, זאת האג'נדה. 

(עכשיו נשאלת השאלה איך אני נמשכת ליצורים האלה כמו זבוב לאש. ותמיד מתלהבת ותמיד נפגעת. אוף.)

היי! 

אחרי שאתה גומר לדון עם הבנות על הזכות להתעלל בי, אתה זוכר שאחרי כל זה מגיע לי אפטר קר? 

ולא, מרתון קאנדי קראש זה לא נחשב. 

הוא חלק מהלקההוא חלק מהלקה... 

אחי הקטן מנסה לערוך הכרות רישמית בין הכלב שלו ל"רכש" החדש - האחיין הטרי. 

הכלב מצידו נרתע. 

הוא מפחד מגורים, אחי מסביר לי. 

מה...

זאת אומרת לא מגורים. מהאמא שלהם. 
מבחינתו התינוק שלך הוא גור, ובאינסטינקט שלו הוא מפחד ממפגש עם גורים, כי בטבע על יד הגורים תמיד יש אמא ואיתה לא כדאי להתעסק. 

אז בעצם הוא מפחד ממני? 

אחי מחייך: למעשה... כן. 

כמה טוב שיש לאח שלי כלב, שיזכיר לי איך הדברים בטבע, ומה אמא אמורה לעשות. ואיך אמור להתנהג זכר שמישהו אחר מתקרב לנקבה שלו... 

לא צריך להתנהג כמו חיות. רק לזכור את הכיוון של הטבעי והנכון. 

שאמא מגנה על הילדים שלה. 
שבעל שומר בקנאות את אשתו לעצמו. 
כמה פשוט. 
כמה לא מובן מאליו בעולם המנומס שלנו. 

בסוף לקחתי את הקטנצ'יק שלי והראתי אותו בעצמי לכלב. 
כלבים הם יצורים של להקה, הסביר לי אחי. אם מישהו הוא חלק מהלהקה שלך אתה תדאג לו. 

כשהכלב קלט שהגור הוא שלי, ידידתו משכבר הימים, הוא נרגע. אנחנו הרי מישפוחה!

אחר כך קלטתי שכל פעם שהתינוק בוכה, עוד לפני שאני מספיקה להגיע, הכלב רץ לבדוק שהכל בסדר. 

אני חושבת שכדאי לי לנפוש עוד קצת בחברת הכלב של אחי. לומדים אצלו את הדברים הפשוטים והחשובים באמת...

פתאום היום, בלי שום הכנה מוקדמת הרגשתי. 

פתאום אהבתי את התינוק שלי ואת אחיותיו הגדולות שממש רציתי לחבק אותם, לשמח אותם ולהתפלל שיהיה להם טוב. 

כל כך נבהלתי מהתופעה הבלתי צפויה, שמייד התחלתי לחשוב מה לא בסדר אצלי. 

אני בהנקה, זה אמור לשמור על רמה הורמונלית יציבה, כל עוד התינוק יונק כמות קבועה. הלכתי לאיזה שיעור בליל שבועות, אבל זה לא שינה באופן קיצוני את (חוסר) שעות השינה שלי. אולי הבנות רבו אחת עם השניה טיפה פחות? 

ואז נפל לי האסימון: 

כבר יומיים שלא לקחתי את הכדורים שעוצרים רגשות. 

זה גרם לי לתהות מה החברה מצפה ממני ולמה. ולמה זה לא טוב להרגיש. 

אחר כך במוצאי חג, באורח פלא, גוגל הציע לי את הכתבה הבאה: 

https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001287810

אל תדאגו. חזרתי לקחת כדורים. אני מאמינה שעד מחר הרגשות שלי יודחקו למקום שהרפואה המודרנית ייעדה להם.

אני מקווה שעד אז לא אגרום לאף אחד שום נזק עם איזה רגש אהבה או חמלה מתפרץ... 

(הודעה ראשונה):

אל תקראי עכשיו. זה בא לי עכשיו, אז עכשיו אני שולחת. תקראי כשיהיו לך כוחות. גם אם זה עוד כמה שנים.

זוכרת שפעם אמרת לי שאולי הבעיה היא בי?

השבוע נעלבתי ממש מהשכנה שלי. כמו שנעלבתי ממך. ואני לא זוכרת למה, רק זוכרת שניבאת לי להתגרש מהבעל שלי.

הנסיכה הגדולה התחילה להתנהג כמו סבא שלה, משתמשת באחיה כמו צעצוע. אני תוהה עד איזה גיל זה נחשב נורמלי, והאם זה שאדם בן 50 מתנהג ככה לתינוקת וזה מפריע לי, זה אומר שהבעיה היא אצלי.

בעצם הבעיה אצלי גם כשמציצים לי בהנקה. אני סוטה שזה מפריע לי.

המטפלת הגנרית שלי הציעה להפסיק להניק.

אני לא יודעת למה אני כותבת לך את זה. גם ככה החיים שלך עמוסים וקשים עכשיו. אני גם לא מצפה להכלה או הבנה.
רק רציתי להגיד לך שכנראה שצדקת.

הבעיה היא בי, אבל משום מה, ההכרה בזה לא באמת גורמת לי להרגיש יותר טוב.

(הודעה שניה:)

 ורציתי להגיד שאחרי הכל, הבעיה היא באמת אצלי. אני ה'לא נורמלית' בסופו של יום. אבל אני אוהבת אותך. באמת.

אולי כי אני מזוכיסטית. אולי כי העזת להגיד לי את האמת בפרצוף בלי לפחד לנפץ אותי. אולי כי באמת התנפצתי. ואולי כי אני מרגישה שאת אוהבת, וזה מוליד אהבה בחזרה.

סליחה על המכתב הנסער. באמת תשמרי אותו לזמן אחר, לזמן בו יהיה לך מצברוח פילוסופי.

ו...
חג שמח!

דווקא אחרי שאת חוטפת מקלחת מהשכנה באוטובוס בתחילת נסיעה של שעה בערך... 

דווקא כשהיא יושבת מאחורה באלכסון ורואה הכל... דוןקט אז הבכי מגיע?!? דווקא כשצריך לעצור אותו בכל מחיר?!?

יש לכם את זה ביותר ביש מזל???

התניה קלאסית: 

מריחה עשן

מתמלאת אדרנלין. 

ככה זה כשגדלים באמצע יער

אני בוכה לכם פה כי כנראה לבכות באמת כבר לא ייצא לי בזמן הקרוב. 

מסיבת סוף קורס, יצאתי עם הקטנצ'יק, עייפה... הייתי רק חצי בעיניינים... 
אני שונאת סופים. 

וכל כך התגעגעתי לחבר'ה, לאווירה... 
לא רציתי שייגמר לעולם. 

אבל הטרמפ שלי יצא מוקדם, ואני עם קטנצ'יק... לא כדאי לוותר על הטרמפ. 

אז נגמר לי באמצע. 
ומרוב שאני מבואסת כבר לא אכפת לי שהחבר'ה יזהו שאני כאן (רק תהיו בני אדם ותגידו שלום). 

זהו. בא לי לבכות. 
ואני כבר מתגעגעת. 
לכולם בנפרד, ועוד יותר לביחד. 

אישפוז פסיכיאטרי בגלל טיפול מוצלח נגד דיכאון זה נורמלי? 

קצת אחרי חצות
בעלי ואני התיישבנו סוף סוף לאכול מלווה מלכה.(איזה כיף שכאן מותר לקרוא לו בעלי)

אני אוכלת טוסטים וצופה בסקרנות איך מנגישים את האירוויזיון לחרשים, עיוורים ולמוגבלים קוגנטיבית. בעלי אוכל ירקות מהמרק ואז מתחיל לשיר זמירות למוצאי שבת במנגינה שקטה ומתוקה. 

בימים כתיקונם, זאת אומרת ימים בהם אני לא לוקחת את הסטופיט הנפשי שלי (היו פעם כאלה?), הייתי בוכה, מצטרפת לשירה, ומתפללת מכל הלב לשבוע טוב. 
בימים כתיקונם כשהוא היה אומר שכדאי לרשום את הקטנצ'יק למעון הייתי בוכה כמעט עד הבוקר. 
בימים כתיקונם היה מותר לבכות. 

אבל היום לא. 
זה לא נחשב תקין. 
הלב קצת מיותר למי שרוצה לשרוד פה. 
מעמסה שמכבידה על ההתקדמות אל עבר ההצלחה...

אז נכנסתי למקלחת, פעם המקלחת היתה עוזרת לי לשחרר. 
המחנק המשיך לעמוד בגרון
העיניים שרפו מרוב יובש. 
שום דבר לא השתחרר. 

כמה רציתי לחזור להיות אחת עם דעה קלה ודמעה מצויה... 
כמה זה מתוק, רומנטי ומסוכן... 

 וְנָס יָגוֹן וַאֲנָחָה 
לא יודעת למה התכוון המשורר, אבל הוא בטוח לא התכוון לאיך שאני. 

עֵת דּוֹדִים תְּעוֹרֵר אֵל, לְמַלֵּט עַם אֲשֶׁר שׁוֹאֵל 
רְאוֹת טוּבְךָ בְּבוֹא גוֹאֵל, לְשֶׂה פְזוּרָה וְנִדָּחָה