מעבר להרי החושך

לא נעים להודות... 

אבל אני קצת אוהבת את תשעה באב. 
זאת אומרת כל עוד אין לנו בית מקדש, נראה לי שיום כזה הוא קצת נחמד. 

ראשית, זה יום של היסטוריה.

ואני כידוע, אוהבת היסטוריה.

פתאום כולם שמים לב להיסטוריה ולמשמעות שיש לה על ההווה ואפילו על העתיד שלנו. לרגע אחד ההיסטוריה (הטראגית משהו) שלנו הופכת להיות קדושה. זאת אומרת, לדעתי ההיסטוריה של עם ישראל כל הזמן כזאת, רק רוב הזמן, רוב האנשים פשוט לא שמים אליה לב. ובתשעה באב כן. 

אבל אני גם אוהבת את ההתרפקות המיוחדת הזאת של תשעה באב. של "כילה חמתו בעצים ובאבנים", של עונש במידה, של "תם עוונך בת ציון", ושל "השיבנו ה אליך ונשובה". 

הלוואי שבכל הצרות שיש לי ביום יום אני אצליח לראות ולהרגיש את ה כמו שאני רואה ומרגישה אותו בהיסטוריה הלא פשוטה שלנו. 

אבל הייתי מוותרת על התענוג (הקצת מפוקפק) הזה לטובת בית מקדש וחיים מתוקנים ושלמים יותר. 

אז כרגיל, אצרף לפה קישור לקינה במנגינה נוגה ומקסימה. 

ואסיים כמובן בברכת "השיבנו ה אליך ונשובה חדש ימינו כקדם". 
לילה נוגה גם לכם. 

ועד שהיה לי זמן לחשוב... (השולטת האמיתית שלי בתקופה הזאת, מתכוונת לעלות לכיתה ג בקרוב) כתבתי והכל נמחק לי. 

אז בקצרה:

חשבתי על זה שבעלי נחמד, מכיל, אמיץ, מוביל, מנהיג... וכל מה שצריך, או כל מה שאני צריכה (כמעט. הוא לא יודע לנגן בגיטרה) עד שהוא פוגש את אבא שלו, שמשאיר אותו מבולבל, קטנוני ומאוד פוחד מאחריות. 

אבל כמו בקשר בין הבנות שלנו (הגדולה היתה מציקה לקטנה וכשאנחנו כעסנו על הגדולה הקטנה היתה מגנה עליה וכועסת עלינו. משהו בין תסמונת האישה המוכה לתסמונת שטוקהולם) הוא לא ממש שם לב איפה הבעיה והוא חושב שהבעיה העיקרית היא אצלי, שאני לא סובלת את אבא שלו (שהציץ לי בשירותים ובהנקה והציק לבכורה שלי וכו'). 

בקיצור, עברו כמה ימים (לא קלים) מאז הפעם האחרונה שבעלי פגש את אבא שלו, ונראה לי שאני לאט לאט מקבלת חזרה את האיש שהתאהבתי בו. הבעיה היא שההפרדה הזאת לא תמשך לנצח... 

וכדי לסיים עם קצת אופטימיות, איך השולטים הקטנים-גדולים שלכם מציינים את בואו של אוגוסט? מי היה כבר בלונפארק? מי הפך ללונפארק בעצמו? כמה פעמים בשעה אומרים אצלכם "משעמם לי"? ומה העונש אם לא מצאתם תעסוקה מרתקת מייד? 

אני חייבת לציין שהייתי מרגמיש לא רע. עדיין יש לי פצע במקום של כמה צביטות חזקות, אבל בהתחשב בזה שהבייבי היה אצלה לפניכן בתור בן ערובה המחיר היה שווה. 

טוב, נראה לי עד כאן החפירה להערב. נמשיך אחרי שנקבל רישיון מרשות העתיקות.

לילה זך! 

סמכתי עליו. 

הוא אמר שהוא יודע מה הוא עושה. 

אמרתי לו שאני מרגישה שאני מאבדת את זה ואם נמשיך ככה אני כבר לא אחראית לתוצאת או למעשי. 

הוא עוד רגע מסיים תואר שהתחיל לא מזמן. 

אני מורחת את התואר שלי יותר מעשור. 

פעמיים ממש רציתי להתאבד. 

אני על כדורים מלאמלא זמן וממש ממש רע לי. 

אני יודעת, אני מטומטמת שהקשבתי לו אז... אבל אני לא יודעת איך להחזיר את הגלגל לאחור? איך להחזיר לעצמי את השפיות? ויותר מזה - על מי אפשר לסמוך? 

לסמוך על עצמי זאת כבר לא אופציה. אני חלשה ועייפה ובאמת שמסרתי לו את השפיות שלי אז...

כי כבר נמאס לי להיות מזוכיסטית. 

בא לי שמישהו יוריד אותי מהרכבת שדים הזאת. 

בא לי להפסיק להימשך למה שעושה לי רע. 

בא לי להפסיק להאמין שיכאב עוד קצת וזה יעשה טוב. 

בא לי להפסיק לשמוע מפסיכולוגים שהבעיה היא אצלי ורק אותי צריך לשנות. 

בא לי להפסיק עם הכדורים שהורגים יחד עם העצב גם את כל השמחה. 

בא לי להפסיק לשלוח את הבנות שלי אל מי שפגע בי. 

ולפעמים... אפילו בא לי להפסיק לפצוע את עצמי. נמאס לי לנסות להסתיר או להסביר צלקות על הגוף כשאת הצלקות האמיתיות אף אחד לא רואה. 

שמישהו יוציא אותי ממחול השדים המטורף הזה!

אם חיפשתם חוויה מטריפת חושים, עם דגש על הטירוף, נסו את המקלחת בקרוון שלנו. 

לא יודעת מה התחרפן שם, אבל רגע מתקלחים במים קרים ממש ורגע חוטפים קיטור והכל בלי להזיז את הברז! ההרגשה הזאת שאת כבר לא יודעת אם חם או קר... 

סתם. אל תנסו. 

רגע לפני שבת זה לא הזמן לכוויות דרגה ב. 

אבל כאן זה המקום היחיד שבו אני מרגישה בנח לטעון טענות רדיקליות כאלה... 

אתם לא תסקלו אותי, נכון?

אז ככה: 

גברים הם לא נשים ונשים הם לא גברים. 
(ונשים שמרגישות גברים וגברים שמרגישים נשים יכולים רק לחזק את הטענה שלי). 

חכו.

זה עוד מידרדר ממש:

אני מאמינה שבגלל שנשים וגברים שונים, החיבור שלהם לקב"ה צריך להיות שונה.
ואם החיבור שלהם לה' הוא בדרך שונה, ממילא גם הלימוד תורה שלהם צריך להיות שונה.
(אמרתי לכם שזה הולך להיות רדיקלי?)

בגדול, אני, בדעותיי הקדומות והפרימיטיביות, מאמינה שביסוד של הגבר יש משהו יותר לוחמני. משהו של עבודה קשה ושל "בזעת אפך". לעומתם הנשים זכו בקללה (או ברכה) אחרת. 

אז איך אמור לטעמי להראות לימוד תורה של גבר? בעמל.

בדם יזע ודמעות.

בישיבה ארוכה וקשה מול הגמרא. 

את התורה הנשית אני מדמיינת בתור משהו יותר מחובר, משתוקק, מרגיש. 
וגם את קיום המצוות שלנו אני תופסת ככזה. זורם, נינוח. מחובר... 

לדעתי בגלל זה יש לנו פחות מצוות, אנחנו לא צריכות ללכת מכות עם עצמנו כל רגע כדי לזכור ולהרגיש מחוברות לקב"ה. זה בא לנו קצת יותר טבעי. 

לכן כשאיכשהו דנו בנושא של "שלום זכר" ודיברו על זה שהתינוק לכאורה מתאבל על המכה שהמלאך נתן לו מעל הפה והשכיחה ממנו את כל מה שהוא למד, ומישהי קפצה ושאלה, רגע, ומה עם הבנות?!?!? עניתי לה באופן הכי טבעי (וטיפשי. כאילו, מה חשבתי לעצמי להגיד דבר כזה באמצע שיעור הלכה לנשים) שלתינוקת המלאך לא נותן מכה. היא לא לגמרי שוכחת. התורה שלה יותר טבעית לה, היא לא צריכה להילחם בכל מצווה... משהו מהלימוד בבטן נשאר לה...

בקיצור:
שרדתי בשביל לספר. 
אם כי אני חייבת לציין שאחרי הלינץ הזה עלו אצלי שוב מחשבות על אובדנות. 
ואני עוד חשבתי שפה ביישוב הקטן והמתוק שלנו חיים אנשים נורמלים. אפילו הרחקתי לכת וחשבתי שייתכנו פמיניסטיות שפויות... 

איך יצאתי נאיבית כזאת?!? איך?!? ולמה אני תמיד איכשהו הולכת עם הראש בקיר? 

אני אמנם מזוכיסטית, אבל נשבעת שהפעם לא התכוונתי לחטוף ככה. 

מכירים את זה שיש לכם שטף דם תת עורי? 

אני מתכוונת ממש תת עורי. 

כזה שבלחיצה קטנה בזווית הנכונה תזכו לשפריץ מהמם של דם ואפילו לשובל נחמד וישר שישאר אחר כך. 

אז למצוא כזה קצת אחרי כניסת שבת. 

גגגגגגגררררררררררררר... 

אוחחח. 

וֶהֱוֵי מִתְחַמֵּם כְּנֶגֶד אוּרָן שֶׁל חֲכָמִים, וֶהֱוֵי זָהִיר בְּגַחַלְתָּן שֶׁלֹּא תִכָּוֶה, שֶׁנְּשִׁיכָתָן נְשִׁיכַת שׁוּעָל, וַעֲקִיצָתָן עֲקִיצַת עַקְרָב, וּלְחִישָׁתָן לְחִישַׁת שָׂרָף, וְכָל דִּבְרֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ:

פמניסטיות תלמידות חכמות - אל תתעסקו איתן. זאת לא התורה, זאת האג'נדה. 

(עכשיו נשאלת השאלה איך אני נמשכת ליצורים האלה כמו זבוב לאש. ותמיד מתלהבת ותמיד נפגעת. אוף.)

היי! 

אחרי שאתה גומר לדון עם הבנות על הזכות להתעלל בי, אתה זוכר שאחרי כל זה מגיע לי אפטר קר? 

ולא, מרתון קאנדי קראש זה לא נחשב. 

הוא חלק מהלקההוא חלק מהלקה... 

אחי הקטן מנסה לערוך הכרות רישמית בין הכלב שלו ל"רכש" החדש - האחיין הטרי. 

הכלב מצידו נרתע. 

הוא מפחד מגורים, אחי מסביר לי. 

מה...

זאת אומרת לא מגורים. מהאמא שלהם. 
מבחינתו התינוק שלך הוא גור, ובאינסטינקט שלו הוא מפחד ממפגש עם גורים, כי בטבע על יד הגורים תמיד יש אמא ואיתה לא כדאי להתעסק. 

אז בעצם הוא מפחד ממני? 

אחי מחייך: למעשה... כן. 

כמה טוב שיש לאח שלי כלב, שיזכיר לי איך הדברים בטבע, ומה אמא אמורה לעשות. ואיך אמור להתנהג זכר שמישהו אחר מתקרב לנקבה שלו... 

לא צריך להתנהג כמו חיות. רק לזכור את הכיוון של הטבעי והנכון. 

שאמא מגנה על הילדים שלה. 
שבעל שומר בקנאות את אשתו לעצמו. 
כמה פשוט. 
כמה לא מובן מאליו בעולם המנומס שלנו. 

בסוף לקחתי את הקטנצ'יק שלי והראתי אותו בעצמי לכלב. 
כלבים הם יצורים של להקה, הסביר לי אחי. אם מישהו הוא חלק מהלהקה שלך אתה תדאג לו. 

כשהכלב קלט שהגור הוא שלי, ידידתו משכבר הימים, הוא נרגע. אנחנו הרי מישפוחה!

אחר כך קלטתי שכל פעם שהתינוק בוכה, עוד לפני שאני מספיקה להגיע, הכלב רץ לבדוק שהכל בסדר. 

אני חושבת שכדאי לי לנפוש עוד קצת בחברת הכלב של אחי. לומדים אצלו את הדברים הפשוטים והחשובים באמת...