מעבר להרי החושך

בסוף כתבתי את עצמי לדעת בניסיונות כושלים להרגיש. 

נראה לי שאין דבר שיוכל לגרום לי לדמוע כל עוד אני על כדורים (חוץ מבצל כמובן). אבל מצאתי שיר שמפחיד אותי. 

כי הדמות שם מזכירה לי מישהי באופן מבהיל. שה' ישמור עליה. 

ובטח אני לא אספיק להכנס לכאן לפני. אז שיהיה חג שמח!

שלחו לי הרבה קטעים כאלה. 

שירים משתפכים וארוכים. 

אבל אני מחפשת רק משהו קצר וקולע. 

משהו מדוייק עד כאב. 

אולי זה השורשים הייקים. 

אולי סתם זכר לנאצים שנשאר לי מיום השואה. 

חברה שאלה בפייסבוק איזה מהשירים גורם לנו לבכות. 

אין לי שיר כזה. 

אני על כדורים, זה כמו סטופיט. 

גם אם הכל בפנים מבעבע, אין לזה איך לצאת החוצה. 

אוהבת שירים

חושבת שחשוב לזכור

לא מרגישה כלום. בכלל. 

מחפשת ת'מילה החזקה והמדוייקת שאולי תצליח. 

כבר עברו שנים מאז נסעתי לעשות חיים בארכיון של יד ושם. (8 שעות ברצף על המיקרופילים וגם אתם תהיו לרגע בכוכב אחר. או בעצם בפלנטה אחרת)

פה מותר בדיחות שחורות, נכון? אז מי מוכן לתרום לי כמה?

גם כי לפני רגע היה אחד הלילות המבולגנים בלוח השנה היהודי, וגם כי מזמן לא כתבתי... 

וגם כי היום סיפרתי לחברה לא וירטואלית שאני גולשת בכלוב (מסתבר שהיא פה הרבה לפני. תודה ששאלתם)

אז בעלי משתדל להיות סופרמן. יש ימים שזה גורם לי להרגיש טוב, יש ימים שהוא פחות מצליח להיות סופרמן ואז אני על הקרשים. 

אני אכולת ייסורי מצפון שאני לא מארגנת עוד מאנצ'... אבל מצד שני אני אפילו לא מצליחה להתארגן לבד על יציאה לגן משחקים. 

באופן טבעי התשוקה העיקרית שלי כרגע היא בעיקר לכרית שלי. וכמובן שיש מישהו שדואג לשמר את התשוקה הזאת ודואג שהכרית לא תימאס עלי. מזל שאני משוגעת עליו!

במסגרת היותי הפוכה מרוב העולם, לכבוד החום שהגיע אני עם כאב גרון מטורף. החום קשה לי הרבה יותר מהקור. מחכה שיחשיך כדי לצאת. אני חושבת שבגלגול הקודם הייתי חצי ערפד. 

הפיוט האהוב עלי בהגדה זה "ויהי בחצי הלילה" והסימן האהוב עלי זה "נרצה". מי שנרדם לא יודע מה הוא מפסיד... 

המשך חג מבולגן ושמח לכולם!

זהו. הגוף שלי מתפרק.

הנפש על רכבת הרים וכל פעם נופל חלק אחר...

נראה לי  שמיציתי.

הגיע הזמן שבמקום להכיל את כל הקשיים של כולם מסביב (נניח אמא שלי התרגשה כל כך מהברית שהיא לא השאירה לי מקום לעצמי) אני אדאג לתינוק וזהו.

ושמישהו אחר ידאג לי. יאסוף את כל החלקים של הגוף והנפש וירכיב בעדינות מחדש...

ואל תכעסו, אבל נראה לי שלפחות לגבי הנפש, יש רק מישהו אחד שיכול להרכיב מחדש. והוא לא גולש בכלוב. והוא יחכה עוד המון זמן עד שהוא ייתן לי חיבוק אמיתי. ואני, אני כל כך מפורקת שלא אבחין בכל המחוות והחיבוקים הנפשיים שהוא יתן לי.

מיציתי את המצב. איך בורחים מפה? "סומסום היפתח" יעבוד?

בסוף הלכתי לברית.

כנראה שאני מזוכיסטית. מתעללת בעצמי. מניחה לסביבה לסחוט אותי מעבר לגבול היכולת.

עוד לא חזרתי להכרה מלאה, אז  לא ברור לי מה יהיו ההשלכות. 

לא מגיע החלב. 

מכירים את המיתוס שהחלב האמיתי מגיע לשד רק אחרי שבוכים?

אז תודה לכל הנשמות הטובות (לא מפה. אל דאגה) שדואגות לי לשפע חלב. מה הייתי עושה בלעדיכם? 

אני לא באמת פוחדת מהלידה. 

אני יודעת שזה יכאב. זה יהיה מעייף וקשה. 

אני יודעת שזה עלול להיות ארוך... 

אני גם יודעת שיש מילת קסם או מילת ביטחון כזאת שיכולה כמעט לעצור הכל:

כשקצת קשה צועקים "גז צחוק". 

כשהכאב עובר את גבול היכולת צועקים "אפידורל" וזהו. תוך כמה דקות אפשר אפילו לישון. 

מה שמפחיד אותי זה האחר כך. 

אני אתחיל מההתחלה:

כמו שאולי שמתם לב, אני קצת מזוכיסטית.

אני נהנית לפצוע את עצמי.

נהנית מהדם הזורם וגם מהמוגלה שיוצאת מפצע שטיפלתי בו הרבה פעמים.

אני לפעמים גם סתם אוהבת להחליש את עצמי. או לעשות דברים מטורפים ולראות תגובות של אנשים. אוהבת שדואגים לי. 

אני נשארת ערה עד מאוחר כדי שבעלי ישכיב אותי לישון.

אני תורמת דם בשביל הטרופית ובשביל הכמה דקות דאגה האלה כשהחובש מבקש להישאר ולראות שאני בסדר. (חוץ מהפעם ההיא שישבתי חצי דקה ואז פצחתי בריצה מרחבת המשביר הישן לחצר סרגיי. החברה שמדדה לי דופק בקורס מע"רים למדריכים של החלה"ט דאגה לי במקום). 

הכאב של הלידה לא באמת מפחיד אותי. 

זה כאב טוב ולא מזיק וכמו שכתבתי, אפשר לעצור אותו בכל רגע. 

מה שמפחיד אותי זה ה"אחר כך". 

אם אחרי סשן יש אפטר קר

ואחרי תרומת דם יש טרופית והשגחה... 

אחרי לידה אין כלום. 

יש תינוק שתלוי בך, וסביבה שמצפה שתחזרי לעצמך תוך מקסימום שבוע. (גם אם עוד לא השתחררת מהבית חולים)

אבל הכי נורא: אין מי שידאג, ילטף, יכרבל, יחבק... 

אני הולכת להישאר לבד עם כל הכאב, העומס וההורמונים. 

כי בעלי לא יוכל אפילו לקחת לי את התינוק ישירות מהידיים. 

אנחנו נפריד את המיטות. 

אני אמרר בבכי והוא לא ינגב לי את הדמעות.

הוא אפילו לא יגיש לי את הטישו לתוך היד. 

ולא יעזור לי לבקש אפידורל או גז צחוק. 

אף אחד לא יפסיק את הסיוט הזה באמצע. 

הוא ייקח כנראה איזה חודש-חודשיים. 

חודש-חודשיים של בדידות נוראה, קשה מנשוא. 

אני יודעת.

כבר הייתי שם. 

וזה הולך לכאוב... 

והכאב הזה הוא זה שבעצם מפחיד אותי. 

ואני יודעת... להיות יהודי זה לא פיקניק, השכר על המצוות הוא בעולם הבא וכאלה. אבל לפעמים ה"אני אנוח בקבר" הזה, נשמע לי קצת פולני ואפילו מרגיש לי לא יהודי.

לא שאני יודעת מה לעשות עם זה,

בינתיים אני רק פוחדת. 

תקנאו!

אם אתם רואים אישה הורמונלית בהריון... והיא בוכה כמו אישה הורמונלית בהריון... 

יש מצב שזה בגלל שהיא בהריון.

אבל בכל זאת כדאי לגלות רגישות... כאילו. אם יש לכם לב. אני יודעת שלא לכולם פה יש. אבל מי שיש לו... 

(לא אנשים מפה, אבל בכיתי הערב בשירותים... כמו ילדה קטנה)

אני יודעת שזה טוב ומשחרר לבכות. אבל זה גם עושה דלקת בסינוסים.