|
|
|
פתאום קלטתי איזה שיחרור זה לוותר על הכל.
להרפות.
לתת לו תמיד להחליט. כמעט ולא להתערב.
פה ושם, כשהוא עומד לגרום נזק בלתי הפיך, אני מזהירה אותו. לא שזה מזיז לו, אבל שידע.
וזה לא שהוא אדם רע, וזה לא שהוא שונא אותי. הוא באמת מאמין שמה שהוא עושה זה הדבר הנכון והטוב.
(נכון שלפעמים הוא אידיוט גמור, אבל בסופו של דבר הוא גבר, מה הוא מבין)
וזה כל כך נעים וכל כך משחרר...
כי בניגוד לקלישאה, בעלי באמת תמיד אשם בכל.
או מדריכים, או תלמידים או משהו שלובים...
מישהו פה היה איתי בכיתה היום? למה רשימת החשודים גדלה... ואני עוד רגע יוצאת מדעתי, וזה די קשה בהתחשב בזה שמזמן לא הייתי שם.
אם יש משהו אבסורדי בדרך חיים שבחרתי לעצמי זה זה:
אני שולחת היום שתי ילדות יפיפיות לבקר גבר שלא שולט בעצמו.
תהיה קצת שמירה. אבל זה מישהו שקשה להתנגד לו. והוא תינוקי ולא רואה ממטר.
ילדה אחת כבר הוכיחה שהיא לא מספרת אם פוגעים בה. (גם על סתם מכות מאחותה הגדולה)
אם מישהו רוצה לראות איך נראה התקף חרדה הוא מוזמן לבקר אותי בלימודים. הם בצד השני של הרי החושך (זאת אומרת הם בצד של רובכם. אבל לא הצד שלי)
לגודל האחריות...
בתוך / יעל טבת
על נשמות שלי אתה שולט, על דקויות שבי פורט עת במבט אותן תמצא או בלחישה אחת רפה.
אם בתנועה שהיא מוצנעת, מילה שנאמרה בלי דעת, חיוך חטוף או מסויים אתה באלה, בכולם.
אני שקעים לכל קמריך אני ימים זורמים אליך אני ציפור אומרת שירה ובלעדיך אין בי מה...
אני גשרים לכל מיליך כוכב נופל בלילותך בי יש נתיב כל ישותך אני טובעת בדמותך
על אכזבות מהן כוחי ניטל וחלומות שלי קשים, אבל כשתדרים עצמו מאד אותך פיללתי לי בסוד.
היו שרפות בי ויותר הפכתי מישהו אחר אני חומקת בשתיקה אתה הייה לי מצבה.
אני שקעים לכל קמריך...
אבל אין לו אלוהים...
(וזה לא במובן החיובי של הביטוי)
(תודו שהתגעגעתם ללימודים שלי)
סוכר - לא תקין
עליה במשקל - לא תקין
כאבי ראש - לא תקין
שאלון אדינבורו - נכשל
לחץ דם - גבולי
ברזל - גבולי
B12 - לא תקין
ורק בבוחן קיבלתי 95!!!
מזל שיש מדי פעם משהו שאפשר להצליח בו...
הכנסתם חבורת חובבי אדרנלין וחבילת מחטים לחדר אחד.
את מי כמעט ישכחו בצד?
את ההריונית כמובן.
אבל עדיין היה מעניין. וגם קצת כיף...
כמה הייתי רוצה עכשיו יד בוטחת שתחזיק לי את הכתף. יד של מישהו שיצמיד לי את הראש לחזה שלו ויניח לי לבכות. אחד שיודע מה טוב לי ולא מפחד. לא ממני ובטח שלא משאר הסביבה.
כבר הפסקתי להאמין שקיימים גברים כאלה. (ובבקשה אל תהיו אידיוטים ותגידו שאתם כאלה)
לשבת על ידי כשכל העיניים שלי מלאות דמעות, לשמוע את הקול שלי נחנק מבכי. ואז לשלוף טישו ו...
לקנח לעצמך את האף.
יש לכם את זה ביותר אטום?
אני לא יודעת אם זה קשור או לא... אבל גברים שמחשבים את עצמם כגברים ונהנים משופינג ומתלהבים ממבצעים בעליאקספרס...
קצת גורמים לי לחוסר נוחות. אפילו קצת הרבה.
אני מבולבלת ומעולם לא קראתי את מדריך הטרמפיסט לגלקסיה.
