(הודעה ראשונה):
אל תקראי עכשיו. זה בא לי עכשיו, אז עכשיו אני שולחת. תקראי כשיהיו לך כוחות. גם אם זה עוד כמה שנים.
זוכרת שפעם אמרת לי שאולי הבעיה היא בי?
השבוע נעלבתי ממש מהשכנה שלי. כמו שנעלבתי ממך. ואני לא זוכרת למה, רק זוכרת שניבאת לי להתגרש מהבעל שלי.
הנסיכה הגדולה התחילה להתנהג כמו סבא שלה, משתמשת באחיה כמו צעצוע. אני תוהה עד איזה גיל זה נחשב נורמלי, והאם זה שאדם בן 50 מתנהג ככה לתינוקת וזה מפריע לי, זה אומר שהבעיה היא אצלי.
בעצם הבעיה אצלי גם כשמציצים לי בהנקה. אני סוטה שזה מפריע לי.
המטפלת הגנרית שלי הציעה להפסיק להניק.
אני לא יודעת למה אני כותבת לך את זה. גם ככה החיים שלך עמוסים וקשים עכשיו. אני גם לא מצפה להכלה או הבנה.
רק רציתי להגיד לך שכנראה שצדקת.
הבעיה היא בי, אבל משום מה, ההכרה בזה לא באמת גורמת לי להרגיש יותר טוב.
(הודעה שניה:)
ורציתי להגיד שאחרי הכל, הבעיה היא באמת אצלי. אני ה'לא נורמלית' בסופו של יום. אבל אני אוהבת אותך. באמת.
אולי כי אני מזוכיסטית. אולי כי העזת להגיד לי את האמת בפרצוף בלי לפחד לנפץ אותי. אולי כי באמת התנפצתי. ואולי כי אני מרגישה שאת אוהבת, וזה מוליד אהבה בחזרה.
סליחה על המכתב הנסער. באמת תשמרי אותו לזמן אחר, לזמן בו יהיה לך מצברוח פילוסופי.
ו...
חג שמח!